יש נשים (לא אתן כמובן...) שבמקום לעבוד את ה' עובדות את הסביבה בנסיון לבלוט ולהרשים! כל אפיה לשכנה – חברה יולדת, וכל חיזוק לאחרת או מעשה טוב מלוּוה בקול רעש גדול למען ישמעו ויראו כ-ו-ל-ם! ואל דאגה, אין צורך לחפש את אותן נשים, הן בד"כ עובדות טוב יותר מכל שדרן רדיו וטלויזיה, לפרסם את עצמן ומעשיהן ללא משרד פרסום יקר.

מובן שאין זה רצון ה' לעשות את שעושים רק למטרה שיראו, שהרי כל חפצו מאיתנו הוא עבודה פנימית, עבודה אמיתית מפנים הלב. על כך מסופר בבדיחותא על אדם שהתפלל בגינונים ו'ייחודים', כביכול בדבקות והתפשטות הגשמיות, כאילו הוא בעולמות עליונים, כשניכר היה שמטרתו להרשים ולהיחשב בעיני כולם כצדיק יסוד עולם.

חברו לתפילה היה יהודי אמיתי (ולא במשחק...) ורצה להוכיח לו לטובתו עד כמה דרכו אינה נכונה, כשבמקום להתכוון בַתפילה, הוא מתכוון להראות כוונותיו שאינן. דפק עליו החבר באמצע תפילת שמונה עשרה דפיקה קלה, אך ההוא היה כה 'שקוע בתפילה' ולא הגיב.

דפק פעם שניה חזק יותר על ה'צדיק' המעושה, שהגיב בצעקת: "אַי"... לאחר התפילה הוכיח אותו חבר לַמְשַחֵק עצמו כצדיק להפסיק בגינוניו, שהרי אם באמת התכוון בכוונות כה גבוהות בתפילה לפי הנענועים שלו (שהיו במקרה זה חיצוניים בלבד) לא היה מרגיש בַמכה. הגיב ה'צדיק': "אמנם הרגשתי את המכה, אך את המכה הראשונה לא הרגשתי" וכיצד ידע על קיומה של המכה הראשונה? לאלוקים הפתרונים.

פרשת השבוע – פרשת צו – תלמדנו כמה עלינו לעבוד את ה' בעבודה פנימית ואמיתית, ולא בעבודה חיצונית שמטרתה להראות ולהתפרסם, כפי שאומר הרבי מקוצק על המילים בפרשתנו - פרשת צו: "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו,ב) האות מ' של 'מוקדה' – קטנה בתורה, לרמזנו שכשאדם מתלהב לקיים מצווה ומדליק בלבו אש כאותה אש שדלקה על מוקד המזבח, אין זה ראוי שתהיה ההתלהבות רק כדי להיות בולטת ומרשימה אחרים, אלא עליה להיות קטנה ונסתרת בתוך לבו פנימה.

בדומה לכך מפרשים צדיקים את המשך הפסוק: "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו,ב) שאש המזבח אש הקודש תדלק בו בתוך הכהן פנימה, שלא יהיה רק כדי שיראו אחרים את התלהבותו לעבודת ה'.

מובן שאין הכוונה לרדת למחתרת... כשעושים חסד עם הזולת מותר לו לראות זאת. אין מצווה לשלוח לשכנה היולדת עוגה לפנות בוקר ולהטמין אותה בעשר שקיות נילון בצירוף פתק: "מזל טוב, לעולם לא אוכל לגלות מי אני - שולחת העוגה"... יש עניין לשַמֵחַ שתדע שדאגת לה. אך מכאן ועד לעשות רעש מהמעשים, כשהמטרה הפנימית היא רק שידעו או להיות בשלנית מעולה המרחק רב. וככל שנעריך את עצמנו ומעשינו הטובים, לא נחוש צורך להתבלט ולהרשים.

בל נתבלבל ונחשוב שבגלל שאיננו רוצים להרשים אחרים בעבודת ה' שלנו נוותר על מצוות כדי שלא יראונו מקיימות מצווה או נעבור חלילה על עבירות, כאותו אדם שאמר לחבירו שהוא צם כל שני וחמישי, וכשתמה חברו: "הרי ראיתי אותך אוכל בימי שני וחמישי", ענה: "אכן, ליד אנשים אני אוכל שלא יראו אותי צם, אבל בד"כ אני צם..".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וכמה חשוב לזכור דברים אלו, בתקופה זאת של פורים, בו יש נשים שהפכו את מצוות משלוח מנות – לניסיונות להרשים את כולן בכישרונותיהן ויכולותיהן (תוך כדי הוצאה כספית בתשלומים עד פורים הבא (Jושכחו את הסיבה האמתית למצווה לשמח הזולת ולקרב לבבות.

וגם בערב פסח שכבר בפתח ... יש נשים שמרוב שהן מנסות להרשים את כולן הרי שבמקום לעבוד את ה' במצוות ניקוי הבית והלב מחמץ מתוך שמחה, הן מוסיפות לעצמן ניקוי אביב והברקת הבית על חשבון עצמן ומשפחתן, כדי שתוכלנה לספר בגינה עד כמה הן ניקו, קרצפו, והספיקו.

אותן נשים בדרך כלל גם עושות מיד למחרת הפורים – דיאטה נטולת פחמימות לבני משפחתן שכבר הפכו מזמן לקרבן הפסח, ומחלקות את ממתקי הפורים לכל השכונה כדי שכולם ידעו שהן מוכנות ראשונות. וכאותו ילד שמצאוהו בערב פסח משוטט יחד עם כל הילדים העזובים שאימהותיהן עסוקות בניקיון מקומות שאין סיכוי למצוא בהם חמץ, כשהוא נאבד לאחותו שלא גדולה ממנו בהרבה ולא שמה לב שהוא נאבד. כשרצו להחזירנו לאמו, ושאלו את הילד: "איפה אמא שלך?"

ענה הילד: "אמא כבר בתוך ארונות המטבח", הילד המסכן לא מצליח לראות את אמו השקועה עמוק בארונות המטבח, ולפעמים שקופה מדי בתקופה זו. במקום לבער את החמץ בשמחה של מצוה, להתחבר לה', ולבער החמץ שבלב, מוציאים כוחות כדי להרשים את כולם ש-י-ר-א-ו וידעו!

ומכאן הדרך קצרה לכעס ולעצבים...

]]>