לדוד ברוך - היתה תמונה שלו כנער צעיר. הוא היה חסיד, עם פאות מסולסלות מתחת לקסקט. אי שם בין פולין לסיביר הוא איבד את האמונה. על חוויותיו הקשות מעולם לא דבר. כשבגרתי מעט והוא שאל אותי שאלות קשות-שתקתי, כי התחלתי להבין שלעולם לא אוכל להבין מה עבר עליו שם. אהבנו את הדודים שלנו מאד, הם היו חלק בלתי נפרד ממשפחתנו. הדודים היחידים של אימי. ויום העצמאות היה היום שלהם.
סבתא שלי, בוגרת סיביר, לא הפכה את יום העצמאות ליום חג. אבל הניחה מפה לבנה על השולחן, והכינה ארוחת צהרים חגיגית יותר. היא גם לא כבסה ביום הזה.
גדלתי מעט, והגעתי לבית הספר- שם דברו איתנו על ההפרדה שצריכה להיות. חלק מהמורות נקטו בקו מתון יותר, וחלקן טענו שאין לנו חלק ונחלה ביום הזה. שמעתי את הדברים וחזרתי הביתה מבולבלת. שאלתי את אמא שלי, והיא פשוט הפנתה אותי לסבתא. פניתי אליה ואמרתי לה שהמורות בבית הספר אומרות שהיום הזה לא קשור אלינו. אני זוכרת איך היא עצרה מכל מה שעשתה באותו רגע.
פנתה אלי ברצינות ואמרה: מי שמדבר ככה על המדינה - פשוט לא חווה דברים אחרים במקומות אחרים. ידעתי שהיא התכוונה לסיביר: לחיפוש אחרי פרוסת לחם בודדת, לעבודת הכפיה המפרכת בה היתה צריכה לחטוב עצים ביערות מושלגים כנערה בת 14.
ידעתי שהיא התכוונה גם לאושוויץ - שהמספר על ידו של סבי והרגל שאיבד שם, הזכירו לנו אותה יום יום. ידעתי שהיא התכוונה גם לאובדן האמונה של אחיה היחיד ולסיבות שגרמו לכך.
כך גדלתי - במציאות מורכבת, עם מסרים שונים.
יום העצמאות הוא לא יום קדוש עבורי, יום העצמאות הוא גם לא חג. אבל הוא יום שבו אני נזכרת בדור הזה, של סבי וסבתי. פליטים שבורים ורצוצים, פיזית ונפשית. שהגיעו לארץ וראו כי טוב. אני יודעת להכיר טובה על הקיים, עם כל הביקורת שיש עליו.
בליל יום העצמאות - דודי היה מחלק לנו ליקר דובדבנים מיוחד שהכין בעצמו. ועם ראשוני הזיקוקים שהיו מופיעים מעל הנמל, היינו שותים "לחיים" כי בשביל לעשות דברים, לשנות ולהפוך אותם לטובים יותר - צריך קודם כל שתהיה אפשרות לחיות. ואם יש משהו שלמדתי זה שמדינה יהודית שמאפשרת לחיות בכבוד ולקיים מצוות בגלוי, לא להתבייש במי שאני ולפעול למען השגת מטרותי - זה לא מובן מאליו.
]]>
