הבה נרגע ונזכור שמה שחשוב בעיני ה' זה ההשקעה והמאמץ, נוריד לחצים ולמרבה הפלא נצליח פי כמה. כשעיינתי בפרשת השבוע ובוורטים המאלפים שבה, עלתה לנגד עיניי דמותה של חברתי, ביוצאה בתיכון בבית ספרינו מיום חלוקת התעודות, כשדמעות חונקות את גרונה, והיא השיחה את דאגתה בפניי על הפחד שלה מהוריה, שעבור ציון נמוך במקצוע כלשהו ש'קישט' את תעודתה, היא תכובד בנזיפה הגונה, על אף שלא היה זה כתוצאה מרשלנות.

לא רציתי 'להוציא לה את העיניים' אך כמה על אף הצער שחשתי עבורה שמחתי בלבי והערכתי את הוריי על המשפט שהיה שגור בפיהם וביטא את השקפת חייהם: "העיקר שלמדת, התאמצת והשתדלת, כל השאר הוא בידי ה'". וכך גם אם נכשלתי פעם במקצוע כלשהו עקב מבחן קשה מדי או מכל סיבה שהיא, העריכו הם את המאמצים שהשקעתי ולא התייחסו לתוצאות.
גישתם זו של הוריי מלווה אותי לאורך כל חיי (כמה אחריות רובצת עלינו ההורים!), ונוסך בי רוגע ואמונה.

כמה נצרך מבט זה בתחום חינוך ילדינו, בו עלינו להשקיע, לעמול, להתייגע, ולשפוך לבנו בתפילה, אך תמיד לזכור שהתוצאות, במיוחד בדור לא פשוט זה – הן לא תמיד בידי ההורים. די בחבר אחד רע לב, וברגישות יתר שבילד, מורה קשה במיוחד וצירוף מקרים אחר שהגיע משמים לילד זה, כדי שיעבור מסלול מסוים בחייו עליו אין לנו שליטה, וגם לא מצפים מאיתנו לכך, כי מה שנדרש מאיתנו הוא מאמץ והשתדלות אומנם המקסימלית.

וכך הוא גם בשלום בית, בעבודת מידות, בפרנסה, ובכל תחום שהוא שגם אם לא ראינו תוצאות לא נישבר אלא נזכור שה' מודד את המאמצים, ולא את התוצאות. דבר זה למדים אנו מהמילים בהם פותחת פרשת השבוע – פרשת בחוקותי:

"אם בחוקותי תלכו" – מפרש רש"י: "שתהיו עמלים בתורה".

על כך שמעתי סיפור מחזק: בחור הגיע לחפץ חיים וביקש ממנו שיברך אותו בהצלחה בלימוד, אמר לו החפץ חיים: "לא כתוב 'שתהיו מצליחים בתורה', כתוב 'שתהיו עמלים בתורה' וזה בידך". בעולם הרחב מקובל לתת ציון על פי התוצאה, היהדות מחדשת לנו שהעמל עצמו הוא המטרה ועליו מקבלים 'ציון' במבחן החיים - המבחן האמיתי.

וכך מחדד הרבי מקאצק על מאמר חז"ל בפרקי אבות: "יגעת ולא מצאת אל תאמין" ושואל: מה כוונת חז"ל במילים אלו? וכי אפשר לומר לבן אדם שמעיד שהוא לא מצא – שלא יאמין לכך? וכי הוא שקרן בעינינו? אלא שאומר הרבי מקאצק – אדם שאומר יגעתי ולא מצאתי כלום – הוא חושב שאם הוא עמל ולא ראה תוצאות הוא לא מצא כלום – טעות בידו, כי העמל עצמו הוא המציאה!

שואל ר' צדוק הכהן מלובלין על אברהם אבינו שכה טרח להכניס אורחים: והרי המלאכים לא אכלו כלל אצלו, ולא היו זקוקים שיכניס אותם, אם כן העמל של אברהם אבינו היה לשוא, אז למה עושים כל כך עסק מהכנסת אורחים זו? אלא שה' רוצה את העמל והיגיעה, וכאן הייתה יגיעה גדולה ועמל רב מאד מצד אברהם אבינו שהיה ביום השלישי למילתו, זקן וחלוש, אם כן מעשיו כה חשובים גם אם לא היו להם תוצאות, כל העמל סביב האוכל לאורחים גם אם הם לא אכלו אותו ולא נהנו ממנו, חשובים מאד בעיני ה' כי הייתה כאן יגיעה ועמל.

מובן שאף אחת מאיתנו לא תתחיל מהיום להסתובב כל היום בין חדרי הבית ללא תועלת וללא מאמץ להצליח... ההפך הוא הנכון כל אחת מאיתנו משקיעה מתוך רצון שיצליחו מעשיה, ומחפשת להשתפר ולהתמקצע בכל תחום חשוב. אך יחד עם זאת ברגע שעושים, עמלים ומשקיעים, עלינו לזכור שהמאמץ הוא העיקר.

וכשנעשה את שלנו בלי להפעיל 'סטופר' ובלי למדוד תוצאות, נמנע תסכולים ואכזבות. וגם הסביבה הקרובה לנו תרוויח, מאחר והתחרות החברתית מביאה אותנו לעיתים לתגובות קשות לקרובים לנו ביותר כולל הבעל והילדים , עקב ציפיות מיותרות ואכזבה כשהם לא סיפקו את ה'סחורה' לה ציפינו מהם.

כשנשנה מבטנו ונתמקד במאמצים, ירדו הלחצים המפריעים להצלחה, ונצליח בעזרת ה' פי כמה, והעיקר נעבוד ונשקיע מתוך שמחה, מתוך הנאה מהפרחים שבדרך גם אם עדיין לא הגענו לפסגה. הבה נתאמץ להתמקד במאמץ, נתאמץ לשמוח ויהי מה, והתוצאות... מי מסתכל עליהם בכלל :)

]]>