זה פורים וכיפורים
שמח ונוגה
צוהל ובוכה
נוגע ומעורר
מצלצל ומקרקש
שירים וריקודים
בכיות ותחנונים
כרזות והזיות
שידורים ומדבקות
נחנחים בגילופין
וצ'אלמרים בריקודים
זה מה שעניתי לחברה טובה ששאלה אותי אם אני רצינית שאני נוסעת למירון.

אז ניסיתי להסביר בכמה מילים מה זה מירון בלג בעומר, ומן הסתם נכשלתי.. כי איך אפשר להעביר קולות וריחות, תחושות ורגשות? כי ל"ג בעומר במירון, זה בדיוק השילוב הכל כך קיצוני האחד מהשני, אך השזור זה בזה באופן מעורר התפעמות כל שנה מחדש.

זה מתחיל בחניית הרכב החניון המעט מרוחק, ועליה לשאטל, צפופים אך רווחים.. ואז בירידה מתונה וזהירה במדרגות האוטובוס, כי ברגע שהאוטובוס חונה, העיניים כבר לא על הקרקע, הם משוטטות במרחב בניסיון לתפוס ולקלוט את המוני האנשים שנעים מעלה, לאט לאט חולפים ע"פ המוני הדוכנים שמציעים סגולות על חשבון הבית, כיפות, וקופות, ציציות וצדקות, באותם רגעים רובם לא מדמיינים את התהליך והמחשבה שבהתארגנות עם כל דוכן ועמדה, זה נראה כמו בליל של אנשים וארגונים שפשוט הגיעו ומנסים לשווק את מרכולתם, ח"י הרוטל השוקו והקוגל, סגולותיהם או חסדיהם, כי רבים הם.

האווירה היא סוג של קרנבל עם רוח, חגיגה עם נשמה, אלפי שוטרים אנשי הצלה והכוונה, ובעיקר טיפוס איטי לכיוון הציון עם חיוך רחב ועיניים פעורות לרווחה והשתאות, ואז.. כשמגיעים לפסגה, מי שרוצה, יכול לזכות בפסגה נוספת, פסגה של רוממות הנפש, בדיוק שם למעלה באזור הכליזמרים והריקודים, נמצאים מעגלים של רוקדים מכל הזרמים, ילדי חלאקה הנישאים על כתפיים ויוצרים קומה אנושית שניה של ריקודים, ובתווך במעגלים, ספרדים וסרוגים ליטאים וחסידים, גלויי ראש ועטויי מצחייה..

ואילו, אני רק מנסה למצא את הדרך בינות לרבבות.. וכל זה בשביל למצא צוהר קטן שמשקיף על הרוקדים..או אז..
אז באותם רגעים, שעת הטיפוס החגיגית נשכחת, ונסחפים עם הלב לשירי מירון משנות דור, מנגינות עתיקות יומין, העיניים נשארות באותו המקום פקוחות לרווחה, אבל הרוח והלב.. הרוח והלב באותם רגעים טסים למעלה, תחושת קרבת אלוקים לי טוב, תחושה של שעת רעווא דרעווין שזה הזמן לבקש על מה שרוצים, תחושה של רוב עם והדרת מלך, תחושה של שעת נעילה.

תחושה של כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו..

זכותו תגן עלינו, ושימליץ טוב בעדנו, אמן!

]]>