הורים שכולים לילדים חיים הייתכן?

"בשנייה שאנו מאבדים את הבסיס המוסרי שלנו, אנו מפסיקים להיות "דתיים" (גנדי) * איך ייתכן שיש הורים שעמלו ויזעו בגידול ילדיהם אך בסופו של הליך כ-'שכולים' היו. התמורה של ניכור, ריחוק וניתוק מוחלט במקרים רבים וכואבים היא מנת חלקם של הורים רבים לצערנו, איך זה קורה? (משפחה)

בשבוע האחרון, עקבתי בדריכות אחר פרשיית היעלמותה שלאסתי ויינשטין ע"ה אשר הותירה אחריה מכתבי התאבדות, כאשר ניכר כי עייפה היא מהחיים בעולם הזה. רציתי לחשוב או יותר נכון קיוויתי כי מדובר בתמרור אזהרה, אך, בתוככי ליבי ידעתי שזהו, זה סוף הדרך... התמורות שעברה בחייה, היו בשבילה קצת יותר מידי.

הכישלונות והאכזבות שרדפו אותה החריבו כל חלקה טובה ומוטטו אותה, לאט אבל בטוח. קיוויתי שהגב' תימצא בטרם תעולל לעצמה את הרע מכל. אך, למרבה הצער ביום שני התבשרנו כי גופתה נמצאה בחופי אשדוד.

מאות ליוו את הגב' ווינשטין למנוחות, היו כאלה שכאבו את כאבה של אסתי ע"ה והיו כאלה שבאו לבכות גם על עצמם/ן. מבעד לתמונות יכולתי לראות מספר פרצופים מוכרים של הורים שכולים לילדים חיים, הורים, שילדיהם בחיים, אך הילדים מתנכרים להם ומסרבים להכיר בהם וליצור איתם קשר.

לצערי, אין זה הסיפור הראשון שאני שומעת, לשולחני הגיעו עשרות אם לא מאות סיפורים של ניכור הוריו סרבנות קשר. ילדים שמתנכרים להוריהם, שמסרבים לפגוש אותם, או להכיר בהם. משפחות שלמות שמפנות כתף קרה לבן משפחה מותירים אותו לאנחות ולא מכירים בו יותר-ועל שום מה? בחברה החרדית קוראים לזה נידוי- כאשר לראשי הקהילה לא היה כח להטיל עונשים או לאכוף דבר מה, הכלי היחיד שעמד לרשותם היה הנידוי –בידוד חברתי. הנידוי שקול כעונש מוות. ולעיתים אף חמור ממנו.

בתלמוד הבבלי (תעניתכג, א) מסופר על חוני המעגל, אשר הלך בדרך וראה אדם הנוטע עץ חרוב, ושאל אותו מדוע הוא עושה כן, שכן החרוב יישא פרי רק בעוד שבעים שנה. האדם אמר שהוא נוטע את החרובים לדורות הבאים, הוסיף האדם אתה אמרה המפורסמת: "כשם שנטעו אבותי לי, אטע אני לבני". יש בחוני, התנמנם והתעורר כעבור שבעים שנה. כאשר קם משנתו, מצא את נכדו של האדם כשהוא לוקט מפירות החרוב. משנכנס לבית המדרש, תירץ חוני כל קושי אש עלתה בבית המדרש.

אמרו החכמים שהמאמרים מיושבים וברורים משל היה פה חוני המעגל שהיה מיישב ומברר את הדברים בזמנו. כאשר אמר להם כי הוא חוני, איש לא האמין לו, ומרוב צער, התפלל חוני וביקש שימות, ואכן הוא מת. בעקבות כך, טבע רבא את האמרה "אוחברותא או מיתותא". (אוחבראומיתה). חוני המעגל הבין כי במקרה של בבידוד חברתי טוב מותו מחייו.

פעמים, במהלך סכסוך גירושין, אחד מן הצדדים מסית את הילדים אפילו בדברי כזב כנגד ההורה השני כאקט נקמתי, ויוצר בילד שנאה כלפי מולידו.כאשר תופעה זו מתחילה הרי שבתי המשפט ובתי הדין הרבניים יכולים להורות על העברת משמורת ולהטיל סנקציות כנגד ההורה המנכר ואולם כאשר מדבר במצב חמור יותר בו נוצרת סרבנות קשר הרי שפעמים רבות ידם של בתי המשפט קצרה מלהושיע, הכיצד אפשר להכריח ילד המשוכנע בכל נימי נפשו כי הורהו רוצה ברעתו ומשכך מסרב לפגוש בו.

פעמים רבות, חש המנכר תחושת ניצחון כאשר ילדו מצטט במדויק את דברי השטנה אשר שתל במוחו. ואולם ניסיון העבר מלמדינו כי "לא לעולם חוסן" והדברים יכולים להתגלגל לפתחו ולחזור אליו בחזרה, יתרה מזאת, הורה מנכר גורם לנזק בלתי הפיך ומזיק בראש ובראשונה לילדו ובהמשך הורה זה גורם לפגיעה בחברה כולה ".

היטיב לבטא זאת השופט חשין, כאשר עוד לפני קרוב ל - 50 שנה, אמר את הדברים הקולעים הבאים: "טובת הילד כוללת גם חינוך טוב, הכשרת הלב לנימוסים נאים, לדרך ארץ בפני אנשים קרובים ורחוקים, וביחוד לכיבוד אם ואב. ההורים חייבים להיות אנשי המעלה בעיני הילד ויהיו אשר יהיו היחסים ההדדיים בינם לבין עצמם.

כן ההכרח לנטוע בלב הילד רגשי אהבה והערצה לאב ולאם לא רק משום שמגיע להם הדבר בזכות היותם הורים, כי אם גם, ואולי בייחוד, משום שטיפוח רגשות אלה מרגיל את הילד לאחר זמן לקשור קשרי ידידות עם זרים ועם החברה כולה. הקשר הראשוני נוצר עם האנשים הקרובים ביותר לילד ומתפשט על האחרים. נטיעת רגשי שנאה בלב הילד לאב או לאם פירושה השרשת איבה לאדם מן החברה. פעל כזה מזיק לילד ולכל תהליכי התפתחותו הרוחנית, ועשוי להתנקם ברבות הימים בסביבתו הקרובה והרחוקה כאחד".

האם הטענות כנגד הציבור החרדי בנושא סרבנות הקשר ה'כצעקתה'?

לכאורה, על פניו לא היינו אמורים להיתקל בתופעות מסוג זהבציבורהחרדי. שכן, מצוות כיבוד הורים הינה הדיבר החמישי עליו נצטווינו במתן תורה והיאלא המלצה אלא חובה מדאורייתא. התורה הקדושה, הפליגה רבות במעלת השלום עד כדי כך כי מצינו בפרשת סוטה שהקב"ה "הסכים" ששמו המפורש ימחק ובלבד שישכון שלום בין איש לאשתו.

דור הפלגה, דור של רשעים אשר קשרו קשר כנגד הקב"ה, חס עליהם ה' ולא השמידם כי היו מאוחדים. לעומת זאת בדור המבולהיו מפורדים, פגעו וגזלו האחד מהשני ומשכך הקב"ה השמידם. למרבה הצער, גם בציבור החרדי אנו נתקלים במקרים כאלו חדשות לבקרים והנתק נעשה לכאורה לשם שמיים ובשם התורה(!)

ועולה השאלה, הכיצד ניתן "להאשים" את התורה אשר מחנכת אותנו לסבלנות וסובלנות, אהבת האחר, כיבוד אב ואם בפשע כל כך נתעב? האם אנו כחברה יכולים לומר בלב שלם ידינו לא שפכו את הדם הזה? הכיצד לא מוקעים אותם הנבלים אשר עושים שימוש בתורת ישראל כדי להצדיק את התנהלותם המושחתת?

היטיב להבהיר זאת מהטמה גנדי במשפט קצר וקולע "בשנייה שאנו מאבדים את הבסיס המוסרי שלנו, אנו מפסיקים להיות "דתיים", שהרי לא ייתכן כי הדבקות בדת תאפיל על המוסר. אף אדם איננו יכול להיות שקרן, אכזרי וחסר עכבות, ולטעון כי הא-ל נמצא בצד שלו". על כן, כל הורה שחש כי ילדיו מתחילים לעבור תהליך של ניכור הרי שעליו ללא דיחוי לפנות בתביעה ו/או בקשה לבית הדין או לבית המשפט לענייני משפחה.

אסתי וינשטיין ע"ה, נפלה שדודה אל מול מאבק עיקש בו נלחמה והתחננה לקשר עם חלק מילדיה, במותה, הצליחה לעורר שיח ציבורי אמיתי.

ימים יגידו, האם במותה נתנה להורים וילדים אחרים את חייהם. יהי זכרה ברוך.


*הכותבת הינה עורכת דין מגשרת בתחום דיני המשפחה ושותפה בדקל יחזקאל ושות' משרד עו"ד וגישור.
*אין באמור יעוץ משפטי או תחליף לו

]]>
תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית