אני מתבוננת בזיעה שנקשרת לו על המצח. איך הוא משאיר אותה שם. לא ממהר למחות אותה. זה בסדר. ממילא אף אחד כבר לא מתמקד בו עכשיו . כי עם כל הכבוד לו - כבר יש לנו מנצח .. וכשהמדליות נקשרות על צוואר האלופות- זהב. כסף. ארד. אני מחפשת את האחרות. מישירה מבט אל ההיא אשר איננה על הפודיום.
זו שתירגלה את אותן התנועות כל אותן השנים. ועיניה מוצפות עתה בדמעות של אכזבה, זה בסדר. היא יכולה לבכות עכשיו. אף אחד לא מצלם. ממילא אף אחד כבר לא זוכר לה את המאמצים. אם רק לא היה המסך בנינו הייתי לוחשת לה שזה בסדר.
ששום דבר כאן לא אישי, זה פשוט העולם. הוא כזה. וכאלה אנחנו. שופטים לפי מבחן התוצאה. מעריצים את ההצלחה. אוהבים לגעת בתהילה. מתבוננים קצת פחות על הדרך שהיתה רצופה בכוונות טובות - לא פחות משל אלה שניצחו את המשחק.
***
יודעים מה? אני חושבת שכשאהיה גדולה אמציא אולימפיאדה משלי. ענקית לא פחות מזו שבברזיל עכשיו. אחלק שם מדליות לכל אותם אלה.. זהב. כסף. ארד. לכל אותם האנשים שהעולם הזה לא הבין עד כמה הם התאמצו. לכל אותם המחפשים את שאהבה נפשם וטרם מצאו. לאלו המשתוקקים לחבוק פרי בטן ועדיין לא זכו. לאנשים אשר בנו בית מתוך רצון עז ונאלצו לראות בחורבנו.
לבני האדם באשר הם שהשתוקקו לצעוד במסלול החיים המסומן אבל כשלו מן הדרך שלא באשמתם. לאותם שפספסו במאית השניה. כי ..למי מאיתנו לא כשלו הרגליים מעת לעת?!
אדאג שמצלמות הרחף יתמקדו בעינהם של כל המנצחים כולם. שתשואות הקהל יגיע אל לב כולם. ואת כל מי שאי פעם דרך על מפתנו של העולם הזה - אשלח עם מדליה הביתה.
]]>
