אני מסתכלת על עצמי מבוהלת, כי כבר חשבתי שהכל טוב אצלי מאז שהתגרשתי. חשבתי שאני מרגישה כבר טוב. ויש לי בלוג חדש.. ויש לי עוקבים חדשים. אבל התחושה הלא טובה הזו מלווה אותי כבר כמה ימים. אני מזהה איך אני בדרך למסלול ההרס העצמי שלי. הנה אני כבר שומעת את הקול הזה שאומר לי: "מאיה, בואי נדפוק כבר את הכל לגמרי.. ונשרוף את כל הגשרים שבנינו בכל כך הרבה עמל".
וכשזה קורה לי, זה לא סימן טוב. אז אני חוזרת לדניאלה. דניאלה היא המטפלת שלי. כשאני עולה במדרגות של הבית הישן הזה, ברחוב שכוח-אל לא מזוהה, אני מתפללת להרגיש טוב יותר. אני נכנסת, ומתיישבת על הכורסא האדומה מוקפת בכריות ירוקות. אני מסובבת ביד את אבני הקריסטל שבחרתי מהצנצנת הגדולה, ומרגישה באנרגיה שזורמת פנימה והחוצה.
היום אני בוחרת את האבן של השפע וההחלמה. כי אני יודעת שעשיתי דרך מאז שהתגרשתי, אבל להחלים באמת, זה רק אחרי שנכנסים פנימה פנימה. ורק אצל דניאלה (ותאמינו לי שניסיתי כל מיני...) אני שוב מצליחה להתחבר לאני שבפנים.
אני פותחת את הדלת פנימה, אלי. ופוגשת את מאיה, שכמעט נעלמה לי בימים האחרונים. ומה אני רואה? אני שוב נזכרת ומגלה את כל הדברים שאף אחד לא יכול לקחת ממני. אלו דברים קטנים, אמנם, אבל השגתי אותם בעבודה, בעמל, בדרך הקשה.
אני רואה נפש חפשיה כמו ציפור, שבועטת, ולא מוותרת על הצורך שלה להרגיש טוב. לקבל הכרה.
אני רואה שם את החכמה שלי, שקיבלתי אחרי החלטות קשות בטירוף שהייתי חייבת לקבל. החלטות על החיים שלי.
אני רואה שם חיים ויצירתיות שזורמים כמו נחל.
אני רואה שם אמא חד-הורית שמצליחה לפעמים ללמד את הבנות שלה להקשיב ללב שלהן.
אני רואה את האמת הפנימית שלי, שמצליחה לחבר אותי לאנשים.
אני רואה את כל המלחמות-עולם שלי, שלימדו אותי לנצח את הטבע לפעמים. שלימדו אותי גם להפסיד, וליפול, ואז לקום ולהמשיך הלאה.
אני רואה צמיחה שקרתה אצלי לאט לאט. בדרך לא דרך, בחירוק שינים. כבר חושך בחוץ. וכשהאור מהמנורה הקטנה משתקף באבן הקריסטל שביד שלי, אני יכולה שוב לחבק את עצמי. לחבק את החיים שלי, ולנשום. לנשום.
אז היי, אני מאיה. אני בת 35, אני גרושה, אני אמא. ואני רק רוצה להרגיש טוב. כמו עכשיו.
הכותבת היא גרושה, אם לשתיים ובעלת הבלוג: 'רק אחת הבלוג של מאיה'
]]>
