הדרך אל התואר הנכסף לא היתה קלה עבור בלקוול, ולא בגלל לימודים מפרכים ותובעניים. דרכה היתה רצופת מכשולים ומהמורות שהציבו לה גורמים שונים על רקע זהותה המגדרית. בימים בהם תפקידה של אישה הסתכם בגידול ילדים, נקיון ובישול, רצונה של בלקוול, אפוא, להציל חיים לא היה מקובל על הדעת, לפחות לא בהתחלה.
בלקוול, במקור מבריטניה, התגוררה עם אמה ושמונת אחיה ואחיותיה בסינסיטי שבארה"ב. לאחר מות אביה שנקלע לקשיים כלכליים והותיר אותם חסרי כל, פתחה אליזבת ביחד עם אחיותיה אנה ומריאן בית ספר לנערות כדי לעזור לפרנסת הבית. בנוסף היא החלה לכתוב סיפורים קצרים ואף למדה אמנות. בכתביה ניכרת נטייתה של בלקוול לנושא זכויות הנשים.
הרעיון ללמוד רפואה צף ועלה בעקבות מחלה קשה של חברתה הטובה שסיפרה לה כי אילו הייתה מטופלת ע"י רופאה היתה חשה יותר בנוח.
בלקוול החליטה לנסות. ללא סיכוי, ללא מודל לחיקוי, כנגד כל המלעיגים וכשרק חזונה לנגד עיניה, היא יצאה לדרך רצופת מכשולים ודעות קדומות, שרק הוסיפו לנחישותה ולעמידתה האיתנה במטרה שהציבה לעצמה.
הנסיון הראשון להתקבל לבית ספר לרפואה בפילדלפיה הסתיים במפח נפש והיא נדחתה על רקע מגדרה. אך בלקוול לא הרימה ידיים, היא היגרה למדינת ניו יורק ובאוקטובר 1947 הצליחה להתקבל ללימודי רפואה בתהליך מופרך ומשעשע כאחד; הדיקן והסגל שלא הצליחו לגבש החלטה בנוגע לבקשתה להתקבל לאוניברסיטה, החליטו לערוך הצבעה בקרב 150 הסטודנטים הגברים שיחליטו האם לקבל את בלקוול לבין שורותיהם.
להצבעה הזו היה תנאי מחמיר למדי: הוחלט, כי רק אם ההחלטה תהיה פה אחד, כלומר, ללא התנגדות של אף אחד מהסטודנטים, תוכל בלקוול להתקבל ללימודים. התלמידים שמצאו את כל העניין כמשעשע למדי החליטו על הצבעה פה אחד, וכך, למזלה, קבלה בלקוול את כרטיס הכניסה שלה אל עולם הרפואה.
אך בזאת לא תמה מסכת הקשיים. במשך תקופת לימודיה נתקלה בלקוול בהתמודדויות לא פשוטות על רקע היותה האישה היחידה במוסד, והיה עליה להוכיח את עצמה עשרת מונים מאשר חבריה הגברים ללימודים. אך למרות הכל, לאחר שנתיים של לימודים (כן, הלוואי עלינו) היא סיימה בהצלחה את לימודיה והוסמכה להיות הרופאה הראשונה בארה"ב.
כצפוי היא הפכה לסנסציה מקומית וסיפורה זכה לפרסום רב. אבל בלקוול לא נחה על זרי התהילה, ומספר חודשים לאחר מכן היא החליטה להמשיך את לימודי הרפואה באירופה. אך גם שם, היא נתקלה בדלתות נעולות בקונספציות שמרניות וקפדניות בכל מקום אליו הלכה.
בקשותיה להתקבל לימודים נדחו גם בבריטניה מולדתה וגם בפריז, שם הצליחה להתקבל לעבודה כמיילדת אך לא כרופאה. בסוף השנה פול דובואה, הרופא המיילד הטוב ביותר באותה תקופה, העיד עליה כי היא תהיה המיילדת הטובה ביותר בארה"ב, גם בקרב הגברים.
שנתיים לאחר מכן, ב-1951 שבה בלקוול לארה"ב ופתחה קליניקה עצמאית משלה בניו יורק. בתחילה, למרות הפרסום הרב וההדים שהיכתה פתיחת מרפאת הנשים הראשונה שנוהלה ע"י אשה, מספר המטופלות במרפאה היה מצומצם. בהמשך, הצטרפה אליה מריה זקרזווסקה, גרמניה צעירה שראתה בה דמות מופתית ומודל לחיקוי והפכה לתלמידתה הנאמנה, ויחד עם אחותה של בלקוול, אמילי, הרחיבו את המרפאה והפכו אותה לבית חולים קטן, בו ישבו בדירקטוריון נשים כמנהלות וכרופאות.
עד 1866 הפך בית החולים לעסק פורח ומשגשג שביו שעריו עוברות כ-7000 מטופלות בשנה. ב-1874, בעקבות קרע בינה לבין אחותה, עברה בלקוול לבריטניה ופתחה שם בית ספר לרפואה לנשים, יחד עם סופיה ג'קס בלייק, חברתה הנאמנה שהוסמכה אף היא לרפואה בארה"ב.
במהלך חייה, כתבה בלקוול והוציאה לאור 13 ספרים וספרי לימוד, היא מעולם לא נשאה אך היתה מורת הדרך ומושא השראתן של מליוני נשים ברחבי העולם שעושות היום את דרכן במסדרונות בתי חולים עמוסים לעייפה ברופאות כמותן. היא, שהחלה את דרכה לבדה, והפכה לסמל של מצוינות, עמידה באתגרים ודבקות במטרה, זכתה לעיטור הכבוד המלכותי, ומדליית אליזבת בלקוול, הקרויה על שמה, מוענקת לנשים בעולם שבחרו ללכת בדרכה.
]]>
