בתקופות אפלות ושחורות יותר עמדנו בפני השמדה פיזית - מימי פרעה ועד היטלר. בתקופות שבהן פעמי הגאולה נשמעים אנו עדיין מתעקשים לפייס את אומות העולם ולעמוד בסטנדרטים גבוהים ועדיין חוטפים גינויים והטפות מוסר מהאו"ם ושות'. מתי כבר יאהבו אותנו?
הפרשה שלנו מספרת על תחילת השתקעותם של בני ישראל במצריים, שהיא האבטיפוס וראש לכל הגלויות. תחילת הצרות שלנו כעם והירידה לגלות המרה שהביאה אחריה לא מעט צער. ובכל זאת, מסתמנת כבר פרשה תקווה: "ועבדום ועינו אותם... ואחכ יצאו ברכוש גדול".
בני ישראל עבדו במצריים עבודה שיש לה שווי כספי. מעבר לרכוש האישי שצברו שם. יציאת בני ישראל ממצריים אמורה להיות מלווה בלקיחת הרכוש וכל התגמול המגיע להם בגין עבודה זו.
הגמרא מספרת, שבזמן אלכסנדר מוקדון באו בני מצרים בטענה, שעם-ישראל צריך להשיב להם את הכסף והזהב שלקח מאיתם בצאתו ממצרים. על כך השיב להם גביהא בן-פסיסא, נציג היהודים: "תנו לנו שכר-עבודה של שישים ריבוא ששעבדתם במצרים". מתשובה זו נראה, שה"רכוש גדול" שהוציאו בני-ישראל ממצרים, היה בבחינת 'שכר-עבודה' על עבודתם.
אלא, שלא ברור למה העניין הזה אמור להיות מלווה בנשיאת חן על ידי המצריים עד כדי כך ששמחו, ואף הגדילו את רכושם והוסיפו משלהם מבלי שנתבקשו לכך? והלא זה אמור להיות להיפך!
בפשט הדברים- זו היתה הבטחת ה' לאברהם (העברי. זוכרים?). הבטיח לו שתהיה עבדות וגלות- קוים. הבטיח לו שיצאו ברכוש גדול- גם צריך להתקיים.
"אני עתיד לעשות אתכם לחן בעיני מצרים, כדי שישאילום וילכו מלאים. כדי שלא יהיה פתחון-פה לאברהם אבינו לומר: 'ועבדום ועינו אותם' - קיים בהם; 'ואחרי-כן ייצאו ברכוש גדול' - לא קיים בהם".
אך מה עניין נשיאת החן?
תורת החסידות מסבירה שבני ישראל לא נשלחו למצריים כדי להכין חביתות ולקרצף את בתי המצרים, ואף לא כדי לרצות עונש כלשהו. בני ישראל ירדו למצריים כדי להעלות ממנה ניצוצות של קדושה שהתפזרו בארץ טמאה ורק להם היתה היכולת והכוח לתקן את המציאות המעוותת ששררה שם ולהעלות את הקשודה האחוזה בציפורני טומאת מצריים- לשורשה. המפרשים מסבירים כי מצריים כולה נתעלתה בזכות שהיית היהודים- העבדים בארץ.
כיוון שכך, שמחו גם המצרים על ביצוע המשימה הכה חשובה הזאת על ידי בני ישראל ופינקו את העם המשועבד שעומד לצאת לחופשי במתנות רכוש ונכסים רבים. כמובן- פרעה שהיה מנותק מרצון העם הכביד את ליבו וגם לכך היתה כוונה אבל אפשר לומר שהמעצמה הגדולה העולם העתיק לפתע- רחשה חיבה וכבוד לעם הקטן והנרדף שחי בתוכה.
התורה אינה מספרת לנו דברים סתם. כל מסר הוא גם לימנו, ותורת החסידות מסבירה בפשטות: היום שבו יאהבו אותנו אומות העולם, יוקירו אותנו ויכירו בפועלינו, ויאפשרו לנו לחיות בשלווה בארץ המובטחת- הוא היום שבו נתרכז- במקום בריצוי אובססיבי ובלתי פוסק- בתפקידנו המקורי. להעלות ניצוצות של קדושה בעולם. להכין את העולם לגאולה. לעלות את עצמנו ועל ידי כך- את העולם כולו, לדרגה חדשה של קדושה ומוסר. וכך- רק כך- יאהבו אותנו באמת
שבת שלום ומבורך!
