בגיל 21 לורן וורטינגטון חלם להיות שחקן כדורסל שמשחק בנבחרות הגדולות של אמריקה. חלם וגם הגשים. הוא החל לשחק ואף הצליח בזה מאד ומאמנים רבים ראו בו עתיד מזהיר כשחקן כדורסל. אך לא עוד הרבה המשיך החלום, כי פציעה ארורה שהפכה אותו לנכה ומשותק בחלק מגופו, נטלה ממנו את היכולת לשחק בכלל ולתפקד כרגיל בפרט.

חמש שנים שלא יכל לורן לראות משחקי כדורסל או שחקנים ואפילו שידורי משחק, זה זה גרם לו להרגיש רע והכניס אותו לדכאון נוראי על מצבו ועל כך שלעולם לא יוכל לשחק ולהגשים חלומו. ובדיוק בזמן הזה הכיר לורן את המצלמה, ואת כשרון הצילום שחבוי בו.

לאט לאט החל להבין לורן,כי הדבר שהכי מעניין אותו לצלם, זה דווקא משחקי ספורט, אך לא משחקי ספורט רגילים, כי אם משחקי ספורט של שחקנים בעלי מוגבלויות. לאט לאט הוא הפך להיות הצלם הכי מבוקש והכי טוב בלתפוס את השניות המיוחדות האלה, שיוצרות תמונה שממחישה את כל המשחק כולו.

״אני מביט בשחקנים האלה, ואני פשוט מבין את המהלך שלהם, מה שהופך את המצב שאני מודע מה הם הולכים לעשות וכך לתפוס את השניה הנכונה ולהיות מוכן לה. וכשהשחקנים רואים אותי על כיסא גלגלים, הם מבינים כי הם יכולים לסמוך עלי ולהפתח כלפי, מה שהופך את תמונה ליחודית שמספרת את הסיפור כולו״.

מה שעוד מיוחד בלורן, זה לא רק התמונות הנדירות שלו, כי אם דרך הצילום שלו. לורן משותק באצבעותיו מה שמקשה על הצילום, אך לא בשבילו, לורן שולט במצלמה דרך פיו כשהוא נושף אל תוך צינור שבעצם כך תופס את התמונה.

הפריצה הענקית של לורן היא כאשר קיבל טלפון מלא אחר ממנכ״ל תחרויות האולימפיות לבעלי מוגבלויות, וביקשו כי יהיה אחראי על צילומי המשחק. לורן, שכל חייו חלם להגיע לאולימפידה הגיע אליה בסוף בצורה קצת אחרת..

]]>