אאא

האינסטינקט הראשון שעובר לכולנו בראש כששומעים את המלה מלחמה, מייצר מיד סלידה. מי צריך מלחמה? למה להילחם כשאפשר להימנע מזה? הרי כבר נלחמתי ועכשיו בסדר, אז למה עוד פעם את הדבר הנורא הזה? התנועה הזו והרתיעה ממלחמה מאפיינת את העולם המערבי שמפחד היום ממלחמות. נכון שצריך להימנע ממלחמות אבל לפעמים יש דברים שאתה יכול להשיג רק במלחמות.

החשיבה המערבית הזו שמלחמות זה לא טוב גורמת לשני נזקים גדולים, האחד שבסופו של דבר יש מלחמה רק שאתה לא נלחם, ואז אתה עדיין לא יודע אבל אתה מפסיד. אתה אמנם נהנה משקט אבל באמת הפסדת את הקרב. הדבר השני הוא שגרמת נזק גדול יותר. אם היית נלחם, מרכז כוחות היית יכול לסיים את הקרב שלך מהר. אם לא, אתה מדמם לאורך זמן, אתה בוחר במלחמה עם סוג של פשרה ואז מקבל את זה אחרי כמה שנים בריבית ובהרבה כאב. העולם כבר לא אוהב מלחמות וגם אנחנו בנפש מתחילים לקנות את אותו רעיון, יאללה מי צריך מלחמות הרי אנחנו דור של שלום וכולם עייפים.

זו טעות, בטח כשמדובר על מלחמות שהם על החיים האמתיים שלנו. המלחמה בעמלק היא קרב על האם לחיות באמת או לחיות בכאילו. האם אתה עושה את מה שהבורא יצר אותך עבורו או שאתה חותם על הסכמי כניעה בסתר ומספר לעצמך שלא צריך מלחמות.

מספיק להתבונן ב"מלחמות", האחרונות שהיו סביבנו בישראל, כדי להבין מה צריך לעשות כשבאים להילחם בעמלק. במלחמה האחרונה בעזה לפני שלוש שנים הצבא החזק שלנו גילה שהוא לא ממש מצליח מול חבורת מחבלים שיורים כל כמה שעות טיל שברוב המקרים מחטיא את המטרה. איך יכול להיות שצבא כל כך חזק עם המון יכולות לא מצליח להכניע כמה אלפי מחבלים ? הכלל הראשון בניתוח הקרב מראה שבכלל לצבא ולמדינה לא היה מענה על שתי שאלות מרכזיות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בכל קרב, בעיקר בנפש, זה הופך לקריטי. מי האויב? ומה הוא מפעיל נגדך? החמאס לדוגמא לא הוגדר אויב, ישראל חששה להפיל אותו שמא יבוא דאע"ש, ואז זו היתה מלחמה בה החיילים לא יודעים ממש מי האויב. בשלב השני הצבא הבין שמה שהאויב מפעיל נגדו זה מנהרות וטילים ובזה הוא נלחם. שוב טעות, הטילים והמנהרות הן לא מה שהאויב מפעיל נגדנו. אלא התשה בתודעה שהם ירו טילים כל הזמן ויהרסו לנו את השגרה הכל כך מקודשת שלנו.

רק המחשבה שהטילים לא  יפסקו גורמת לאפקט האמיתי שלהם. הטיל שנורה עושה את עבודה שלו אחר-כך כשמצלמים ומדווחים עליו, אופן התגובה לטיל בעצם עושה את הטיל לנשק יעיל. חברה מערבית שלא רוצה להילחם ויוצאת למלחמה בחוסר רצון מקבלת את הטיל היישר לתוך התודעה ואז הנזק האמיתי מתרחש בתפיסת הצדק... רגע, אוי אני לא צודק? אולי הכל טעות? אולי המלחמה לא נכונה? אולי נוותר...

עזה כמו הנפש, כמו הקרב על הרוח, כמו הקרב עם עמלק, במגילה ובכל רגע נתון בחיים שלנו. שאנחנו רוצים את הטוב, רוצים להתקרב, רוצים להיות בקשר, אהבה ותורה ופתאום... מופיע הקול הזה: אולי נוותר? אולי זה לא נכון? אולי אין מלך והכל סתם... צריך להודות, יש לנו את הקולות הללו במלחמה בחוץ, למה? כי אנחנו מפחדים ממלחמה. אנחנו חוששים שנצא ממנה יותר מופסדים ממה שנכנסנו. בפועל זה ההיפך, אתה כבר מפסיד יותר כי לא נכנסת לקרב.

בוא ננסה לחשוב מה היא הגדרת האויב שלנו ומה הוא מפעיל עלינו? שתי שאלות לפני כל קרב ואז נבין כמה עמלק משתמש בנו להילחם בעצמנו. כולנו יודעים שעמלק זה ספק, אבל בואו נבדוק איפה הוא בחיים שלנו.

אדם מתעורר בבוקר, אומר מודה אני, נכנס אל כל שבילי החיים ביום של עבודה ומשפחה ועבודת השם, אבל הוא מתהלך עם הרגשה סמויה, שאותה הוא סוחב מאז הילדות ש... באמת באמת לא יתכן שהשם יתברך אוהב אותי כל כך. קשה לנו לקבל את גודל האהבה והרחמים שהשם יתברך מרעיף עלינו, זה גדול עלינו, אני מעדיף להשאיר את זה תלוי, בספק.

כל ההתבוננות על החיים דרך הראייה הזו היא הספק של עמלק. אתה לא יכול להיות בוער עם אש ורצון, כשיש לך ספק באהבה ובקשר. בכל מכשול שאנחנו עומדים מולו, ויש המון כאלה במהלך היום, וכל זה מוכפל במספר הילדים וכו... בכל פעם שקורה משהו הפוך מהתוכניות שלנו אנחנו מסרבים להבין שהשם אוהב אותנו הכי בעולם. יש המון הסברים בשכל, שהרי הוא לא אוהב אותי 100. הוא עשה לי ככה, הוא שלח אותי לעולם חסר, והיה לי סיפור קשה בחיים. לכולנו יש קושי, אבל עמלק גורם לנו לפענח את הקושי הזה כחוסר אהבה מוחלטת של השם. אוהב אתכם אבל לא ממש עד הסוף, 95% , לא 100.

זה עמלק. חמשת אחוזי הספק יעשו את העבודה. חמישה אחוזים ואתה מיד כבר מסביר לעצמך שאתה לא צודק. שאין סיכוי. שאוהבים אותי פחות, וכולם קיבלו יותר ממני. (טיעון הילדים הנצחי). עכשיו בואו נראה מה האויב מפעיל.

אדם יושב בשולחן שבת, כולו רוצה קדושה וטוב, רוצה ניגונים ודברי תורה. הילדים מנגד לא ממש בעניין. הם רוצים לחטוף משהו לאכול, ללכת לשחק, להפריע לשירים,  ילדים מרגיזים הוא חושב בתוכו. מה הם לא מבינים כמה גדולה השבת ואיזה אור יש כאן? נפתח פער בין האבא לילדים. בין הרצון שלו למציאות מסוימת, למציאות הנוכחית . תהום ביניהם. עלפי רוב על התהום הזו שנפערת מדי יום כמה פעמים אנחנו מגיבים בשני אופנים. האחד מתרחקים. מתקררים. נסגרים ובוחרים בניתוק. אני אשיר ושהם יעשו מה שהם רוצים.

האופן השני הוא כעס. אני כועס שזה המצב ומנסה דרך הכעס להחזיר אותם לשולחן השבת הקדוש. זה לא הולך התהום עומדת בעינה. אני עומד מול התהום הזו עשרות פעמים ביום. אני רוצה משהו והמציאות מראה לי משהו אחר. אני רוצה טוב והמציאות הורסת לי.

מלחמתו של עמלק היא כאן. בתהום שהוא פוער לך ואומר לך: לא תגיע. זה לא מושלם. אתה לא יכול. תירגע עם כל הקדושה שלך. זה עמלק, זה הספק שלך שאפשר אחרת.

כל התגובות הנלוות לבאסה מהתהום הם כבר ניצחונות של עמלק אבל טיל הקסאם שלו הוא הפער והתהום שעומדים מולך. כמו בעזה כך בנפש, הטיל הוא לא העניין, הוא חלק מהמלחמה. המקרים במציאות הם חלק מהמציאות. כך השם רוצה. השם בנה את העולם כדי שתלחם ותגדל.

ויש מקרים כמו באותו שולחן שבת שהשם אומר לך, אתה רואה את הפער בין הרצון שלך לרצון של הילדים? את הפער בין הרצון הטוב שלך למציאות שאני מציב כעת בבית שלך? יופי. מה אתה עושה עם זה? מאמין לעמלק? ויורד מהאופציה שיכול להיות לך טוב? או פשוט מרפה את הידיים שלך ומאמין.

כמו במלחמה הראשונה מול עמלק. תאמין שהשם אוהב אותך 100. והפער הזה נולד לא מחוסר אהבה אליך אלה כדי שאתה תלחם על האהבה שלכם. ולא תתבאס ותגיד שאתה מבין את עמלק. ואתה רק עושה לו מחוות הומניטריות. שבעצם הכל בסדר סך הכל. זה התהום אליו הוא רוצה שתיפול.

בפורים יש לנו הזדמנות להכנס לחמ"ל הקרב בעמלק. זו ההזמנה של פורים. בוא תראה זה אפשרי. אתה לא קולט כמה תהיה שמח אחר כך. הכל יתהפך אתה תראה. רק תאמין למי שברא את כולנו כאן, את התהום, את עמלק, את החמאס, נתן לך גם את ההוראות איך לנצח. כי הוא ממש רוצה את קרבתך. צא לקרב אל תפחד . תאמין שהכל ממנו באהבה גמורה. זה הניצחון שלך.

זו הסיבה שכולם אוהבים את פורים. טעם הניצחון על עמלק הוא המתוק מכולם וטעים לכולם. כי זה המצב האמיתי שלנו. באמת לא אנחנו נלחמים, רק נדרשנו להאמין במי שנלחם לנו. לצאת מהחמ"ל עם ההגדות הללו ולתקוע דגל בפורים. להזכר כל השנה בכל תהום קטנה שנפערת, שהייתי שם. ניצחתי. תקעתי דגל. זה אפשרי כמו במגילה ועד לרגע הזה.

אוי איזה שמחה. עכשיו לך שתה יינך בשמחה... פורים זו נוסחת הניצחון בקרבות. לא משנה איפה, בעזה או בנפש.