צ'האר-שנבה-י סורי (יום רביעי האדום) הוא חג איראני עתיק הנחוג בערב יום הרביעי (הערב) של השנה הפרסית. המנהג המרכזי בו הוא הדלקת מדורות וקפיצה מעליהן מעבר למשמעות של ניצחון האור על החושך, החג הפך מאז המהפכה האסלאמית לסמל פוליטי מובהק של הזהות הלאומית הפרסית אל מול האידיאולוגיה הדתית האיסלמית של המשטר.
המתח סביב החגיגות הגיע השנה לשיא. המשטר האיראני, הרואה בחג "שריד עובד כוכבים" ומפגע ביטחוני בעקבות מבצע 'שאגת הארי' והחיסולים הדחופים, איים על האזרחים שלא לצאת לרחובות.
מפקד המשטרה האיראנית, אחמד-רזא ראדן, הזהיר כי "האויב" עלול לנצל את החגיגות כדי ליצור חוסר יציבות, ודיווח על מאות מעצרים של "שכירי חרב" וזרים בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל וארה"ב. במקביל, משרד המודיעין הודיע על החרמת מאות מערכות "סטארלינק" שנועדו לעקוף את השבתת האינטרנט המתוכננת.
מנגד, יורש העצר רזא פהלווי קרא לעם האיראני לחגוג במלוא התפארת לזכר הגיבורים שנפלו במאבק לשחרור איראן. בהצהרתו הדגיש פהלווי כי האש היא סמל לניקיון שיגבר על "החושך והרוע של המשטר הלא-איראני". הוא קרא לכוחות הביטחון שלא לעמוד מול העם והפציר בחוגגים לשמור על אופי לא-אלים.
גם דובר צה"ל בשפה הפרסית התערב בשיח הציבורי באיראן, כשהוא מיישר קו עם קריאות האופוזיציה. הדובר קרא לאזרחים לצאת ולחגוג את חגם הלאומי, אך הפציר בהם לנקוט משנה זהירות ולהתרחק ממתקנים ממשלתיים ומקומות המזוהים עם השלטון כדי להגן על עצמם.
הקשר בין העם היהודי לטקסי האש הפרסיים אינו חדש, והוא מתועד היטב במקורותינו. במסכת גיטין (יז ע"א), מתואר הקושי של היהודים תחת השלטון הפרסי (סאסאני המאגי - הזורואסטרי).
הגמרא מספרת על "חברא" (כוהן דת פרסי) שנכנס לבית יהודי ונוטל ממנו את הנר, "אדהכי אתא ההוא חברא שקלה לשרגא מקמייהו" ורש"י כותב- חברא - פרסאי.
שכן במועדי האש שלהם, הפרסים אסרו על החזקת אש פרטית מחוץ למקדשים, מה שיצר מתיחות יומיומית סביב השבת והחגים.
אך הקשר המרתק ביותר מופיע במסכת סנהדרין (סד ע"ב). שם דנה הגמרא במנהג המכונה "כמשוורתא דפוריא". רש"י מסביר:
אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה:
כי מדובר במנהג שהיה רווח בפורים, שבו ילדים היו חופרים גומה, מבעירים בה אש וקופצים מעליה מצד לצד.
חוקרים יוצאי איראן רבים מצביעים על כך שחודש אדר חופף לרוב לחודש האחרון של השנה הפרסית, וכי ה"משוורתא" (הקפיצה) המופיעה בתלמוד אולי היא שאילה תרבותית ישירה של מנהג ה"צ'האר-שנבה-י סורי" הפרסי.
כך, מה שהחל כריטואל פרסי עתיק, דרך התלמוד בבלי שלנו, השנה ללא ספק רבים באיראן וגם בישראל חוגגים בלב.
| קרדיט ד"ר תמר עילם גינדין - וצמ"ס אבישי לוי כתב כיכר השבת
0 תגובות