השבוע קיימתי שיחה עם נער יקר, שחווה חיים לא קלים בכלל, הוא גולל בפני את סיפור חיו הבלתי נתפסים, ללא ספק מדובר בנער מחונן שאלמלא סיפור חייו היה פורח לאחד מגדולי התלמידי חכמים שבדור, רגיש, נבון, פיקח, אבל כאוב ופצוע בנימי נפשו ממקור גידול לא איכותי, הוא נאלץ לצאת מבית הוריו, התגלגל ברחובות בכדי לשרוד את היום יום שלו, כל יום ששרד ומצא מחסה היה זה הצלחה מבחינתו.
לנער הזה בציבור החרדי יש שם ששמור לנערים שכאלו, הוא נקרא "נער נושר", יש לו דינים מיוחדים הלכות איסורי קירבה אליו, בידוד, מעניקים לו מבטי רחמים, רבים מנסים "להשיבו מדרכו הקולקלת", ועוד הנהגות רבות שמונהגות באופן אוטמטי לכל נער הנחשד כ"נער נושר".
מהו בכלל נער נושר? במילון עברי ההגדרה הראשונה לנושר היא: "איבד אחיזה, חדל להיות צמוד או דבוק, העלה נשר מהעץ." זאת אומרת שנושר הוא מי שמאבד את היעד שלו, עלה שאיננו על העץ הוא עומד תכף לנבול בעקבות איבוד מקור חיותו, ולכך הוא נקרא נושר כי הוא איבד אחיזה, לו יספר לנו העלה שטוב לו על האדמה יותר נוח לו מעל העץ ולהתנדנד ברוח, בוודאי שנבוז לו, כי העלה איננו מבין את מטרתו ואת ייעודו ועלה ששוכב על האדמה איננו עלה אלא לכלוך, לנשור הכוונה היא לאבד את מקור החיות והייעוד, לנשור הכוונה היא לצאת מהמקום הטוב עבורך ולחיות במקום שמדמה טובה זמנית עבורך, נער שלמד בישיבה מספר שנים ומסיבות שונות הוא עוזב את הישיבה הוא נער נושר? אז כמובן שהתשובה היא תלוי מה קורה אחרי העזיבה אם הוא עובר מסגרות רבות ונוטשם ובסוף הוא שוכב על האדמה וטוען שטוב לו שם, הוא בהחלט נער נושר, אבל אם הוא עוזב את הישיבה שלא התאימה לו ומוצא מקום אחר שכן מתאים לו ושם הוא מצליח, זה לא נער נושר! זה נער שחיפש את הדרך שלו בחיים ומצא אותם במקום שונה.
במיוחד שסיבת עזיבתם של בני הנוער את היכלי הישיבות מלוות בסיפורים מצמררים על יחס שלא ניתן לדמיין של הצוות, ולרוב זה יהיה אותו אחד שאחראי על תחום המוסר בישיבה, על השפלות, על שימוש באלימות מילולית מהזן הרדוד ביותר, על מלחמות מיותרות, על בידוד חרמות, עונשים לא הגיוניים, וניתן להוסיף לכתב אישום זה את יחסם של המחנכים בתלמודי תורה, שחלקם הוציאו את תסכול חייהם ומצבם הנפשי והכלכלי במכות רצח על ילדים קטנים חסרי ישע, חסדי שמים שבשנים האחרונות עלתה המודעות והפיקוח על האלימות בתלמודי תורה, אך אלימות מילולית של משגיח או ר"מ בישיבה איננה חמורה פחות מאותם מכות שגם כותב השורות זכה להם בשפע על ידי כאלו שקיבלו משכורת לחנך אותי בהיותי ילד.
הגיע הזמן להפסיק ולהעלים עין מהתופעה, ולהתחיל לפקח על המתחולל בעולם הישיבות (בעיקר הקטנות) על הרמי"ם והמשגיחים, לפקח ולבקש דו"ח על כל התנהגות של צוות שאיננה עולה בקנה אחד עם הכותרת של תורתנו הקדושה "דרכיה דרכי נועם", לא לסלוח למחנך שהכה ילד מילולית ופיזית, לפרסם כל ישיבה שיש בה אנשי צוות בעלי נטיה לכעס וגאווה עצמית וגחמות הזויות ובלתי נשלטת המביאה הרס וחורבן על נערינו ובתיהם.
ואנו בני הציבור החרדי איזה זכות יש לנו להסתכל על אותו נער ולהגדירו כ"נער שוליים" הוא לא שוליים, הוא לא נושר, מי שחינך אותו בדרכים הקשות הוא בשוליים, הוא אדם נושר מדרכי החינוך היהודי, הוא נושר מאמירת החכם מכל אדם "חנוך לנער על פי דרכו"! הוא ולא הנער!!
גם בסמינרים בבתי הספר היסודיים על אף שאין אלימות פיזית, אך מילולית יש גם יש, אם תלמידה מרגישה שמורה/מחנכת רודפת אותה, אם תלמידה חשה שהיא איננה רצויה (ולא משנה אם בגלל עדתה או אופיה או כל דבר אחר), כאשר נפגוש בה בבגרותה שאיננה צועדת בדרך התורה, ידעו מחנכותיה כי הם יצרו מצב זה ועליהם דינה.
המוסדות השונים במגזר החרדי העוסקות בנוער מסוג זה מפוצצות עד אפס מקום, אנשי המקצוע עסוקים לתקן יום ולילה את אותם חוויות איומות הרודפות את הנערים שנים אחר כך, כל זה כאשר עוד יש לנו את האפשרות לתקן, לעיתים זה יהיה מאוחר מבחינה גופנית ונפשית ל"ע או רוחנית ל"ע.
הגיע הזמן להרים קול צעקה גדולה מסוף העולם ועד סופו לעצור תופעה זו!
הרש"ר הירש בסוף הפרשה כותב: ויקרא פרק כד פסוק יא ושם אמו וגו'. באותו זמן הייתה זו האישה היחידה בישראל, שעברה עבירה; משום כך קיבלה את הציון המעציב להיות נזכרת בתורה הנצחית. רק משחטא בנה, נזכר שמה. שכן בעצם החטא הזה מתגלה התוצאה הקשה של קלקלתה המוסרית. אלמלא קלקלה, הרי אותה התפרצות שפלה של נוולות לא - יהודית לא הייתה הופכת מציאות בישראל. היא קלקלה עם איש לא - יהודי; ורק על - ידי כך נטמן הזרע לאותו פשע בישראל. פלצות הזוועה על חטא הבן ראתה באם, בשלומית, את הגורמת העיקרית למעשה.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי- חיספין