אאא

ציווי קרבן פסח

התורה כותבת בפרשה (בהעלותך) על הציווי שנצטוו בני ישראל להקריב קרבן פסח, וציווי זה היה בחודש ניסן לשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, כמו שכתוב (במדבר ט', א'-ב'): 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ'. קרבן פסח זה שהקריבו היה הראשון והיחיד שהקריבו כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, והוזכר ענין זה לגנאי בפי חז"ל, כמו שרש"י (שם) התייחס לענין זה, וז"ל: "ולמה לא פתח בזו מפני שהוא גנותן של ישראל שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד", ע"כ.

תלונות האנשים הטמאים

בסמוך לציווי זה התורה כותבת על עניין פסח שני, שכן היו מבני ישראל שלא יכלו להשתתף בהקרבת קרבן פסח משום שהיו טמאים, וכך כתוב (שם, שם, ו'-ז'): "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

מי היו אותם מתלוננים?

והנה, הגמרא במסכת סוכה (כה.) מביאה כמה דעות לדעת מי היו אותם אנשים טמאים ומדוע לא נטהרו עד ערב פסח, והסיקה מזה הלכה שכל העוסק במצווה פטור מן המצווה, וז"ל: "דתניא, ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו', אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר, מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. רבי יצחק אומר, אם נושאי ארונו של יוסף היו - כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו - יכולין היו ליטהר! אלא עוסקין במת מצווה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח, שנאמר 'ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא', ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות", עיי"ש בהמשך הסוגיה.

נמצנו למדים לפי שלושת השיטות שהגמרא מביאה, שיש המייחסים את אותם אנשים טמאים לנושאי ארונו של יוסף, או אלו שטיפלו במישאל ואלצפן, או שהיו סתם אנשים שעסקו במת מצווה שחל היום השביעי שלהם בערב פסח.

כוונת המתלוננים

והתורה מביאה את קובלנותיהם על כך שלא השתתפו בהקרבת הפסח כמו כל אחיהם בני ישראל, וכך אמרו: 'וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. ורש"י מסביר על עומק כוונתם, וז"ל: "אמר להם, אין קָדָשִׁים קרבים בטומאה. אמרו לו, יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים, ויאכל הבשר לטמאים (ס"א לטהורים כ"ג רא"ם)! אמר להם, עמדו ואשמעה כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מובטח שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה! וראויה היתה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות על ידי זכאי", עכ"ל.

ובאמת משה רבנו הלך ושאל את הקדוש ברוך הוא, והקב"ה מסר בידיו את הציווי של פסח שני, שבו ניתנת הזדמנות - לכל מי שלא יכל להקריב בפסח ראשון – להקריב את קרבן פסח בי"ד באייר, וזהו ציווי לדורות, שכל מי שנתבטל מלהקריב קרבן פסח, יוכל להקריבו פעם נוספת.

מדוע הפריע לטמאים אחרי שעסקו במצווה חשובה?

והנה, ה"אור החיים" הקדוש שואל על הפסוק "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם", וז"ל: צריך לדעת, למה אמר לשון יחיד על הרבים? ועוד, למה הוצרך לומר 'ולא יכלו לעשות הפסח' אחר שהודיע שהיו טמאים?". ועוד צריך להביא כאן את שתי השאלות העיקריות שהם בעצם שאלה אחת: הרי אותם אנשים היו טמאים, וממילא פשוט שלא היו יכולים להקריב את קרבן פסח, שכן התנאי הראשוני והבסיסי של כל קרבן, ובפרט של קרבן פסח, שחייב המקריבו להיות טהור! ואם כן, כיון שהיו טמאים לא היו יכולים להקריב את הקרבן, אם כן מה היתה התמיהה הגדולה שלהם! ויותר מזה קשה, הרי לפי כל אחת משלושת הדעות המובאות עסקו במת מצווה, הן אם היה זה משה רבנו שעסק בעצמותיו של יוסף [או במי שנתמנה על ידו לשאת אותם], הן לפי הדעה שהיו אלו מישאל ואלצפן שהתעסקו בנדב ואביהו, והן לפי הדעה שהיו עסוקים במת מצווה – הרי בכל מקרה היו עסוקים במצווה גדולה וחשובה! ומדוע הפריע להם הדבר עד שאמרו: "למה נגרע", אדרבה! היו צריכים לשמוח בזכות שנפלה בחלקם לזכות במצווה הנחשבת ביותר ביחס לשאר מצוות, שכן מבטלת היא [לדוגמא] אפילו קריאת שמע בזמנה?!

הרושם של החסרון כשמצווה לא נעשית

ונראה לבאר על מי שמובא בזוהר הקדוש (בחלק ג' קפ"ו, א') שמביא את המעשה שרבי יצחק ורבי יהודה – מתלמידי רבי שמעון בר יוחאי – התארחו בבית רב המנונא סבא, והיה לו בביתו ילד קטן – ינוקא קדוש ידוע ומפורסם, ושלחה אותו אמו לבקש מהתנאים הקדושים שבאו לביתם – ברכה, ניגש אותו ינוקא, אבל לאחר שהתקרב חזר לאחוריו אל אמא שלו ואמר לה שהוא מריח שאותם חכמים לא קראו קריאת שמע היום בבוקר, וכך מקובלנו שכל מי שלא קרא קריאת שמע באותו היום, יהיה בנידוי כל אותו היום! אמו נבהלה מדבריו ואמרה לו איך הוא מעז כך לדבר על תנאים קדושי עליון כך בביתם! אמר לה, הרי אסור לי לדבר אתם אפילו, שכן הם צריכים להיות בנידוי, וכיצד זה אבקש מהם ברכה?! רבי יהודה ורבי יצחק שמעו את תשובתו של אותו ינוקא קדישא לאמו, פנו לאמא ואמרו לה שאמנם נכון הוא הדבר שלא קראו קריאת שמע, אלא שלא היה זה בפשיעה חלילה אלא שהיו עסוקים בהכנסת כלה, והעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכך מובא גם בהלכה למעשה שמבטלים הכל להכנסת כלה. ולכאורה הרי פטורים היו, שכן עסקו במצווה חשובה עד מאוד?! אלא למדנו מהמעשה הזה של הזוהר הקדוש, שכל אדם – אפילו שנדחתה אצלו מצווה אחת בגלל מצווה אחרת שהיה עסוק בה, אעפ"כ ה"רושם" של חסרון המצווה שאותה לא קיים נשאר אצלו, והוא עדיין חסר באותו עניין!

חובת הרדיפה אחרי כל מצווה

רואים מכאן כמה אדם צריך "לרדוף" אחרי המצוות, שכן כל מצווה שנמנע מאדם לקיים, אפילו אם היה זה בגלל מצווה אחרת שהיה חייב לעשות, גדולה ככל שתהיה, הרי ניכר בו הרושם של חסרון אותה המצווה שאותה לא קיים! והרי זה מבהיל ממש הרעיון! ושחס ושלום לא נהיה מאותם אנשים קלי דעת שבכל הזדמנות שנבצר מהם לקיים מצווה, מרגישים "הקלה" ח"ו, ו"בורחים" ממנה, אוי לאוזניים שכך שומעות! אלא כל אחד צריך – באם נקלע לידו להמנע ממצווה כל שהיא – חייב להרגיש את החסרון של אותה המצווה!

"זכאים" או "חסרים"?

וראה לרש"י (בפרשתנו) על הפסוק 'למה נגרע' שאומר: "וראויה היתה פרשה זו להאמר על ידי משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי", ולכאורה דברי רש"י אלו סותרים לכלל שקבע הזוהר הקדוש, שכן אם ניטלה ממשה רבנו הזכות שתאמר פרשה זו על ידו, ונמסרה לאותם "זכאים" שעסקו במת מצווה, בגלל ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי", הרי שמדרגתם שלמה עד כדי כך שאותה זכות נמסרה על ידם, ואילו היו חסרים במשהו, לא היו יכולים לקבל שום זכות!

התבוננות הטמאים על עצמם

וראיתי בספר אור גדליהו שמסביר, שבאמת אותם אנשים שבאו למשה רבנו היו אנשים גדולים, קדושים וטהורים, אלא שהם בעצמם הסתכלו והתבוננו ואמרו: מה זה ועל מה זה שלא זכו להקריב את קרבן פסח! והלכו ובדקו את עצמם, ואחרי שעשו בדק הבית ראו שבאמת לא מגיע להם שלא לקיים את אותה מצווה, כי לא ראו שום גריעותא בעצמם שבגללו יהיו ראויים לאותו "עונש" שלא לזכות להקריב קרבן פסח! ואחרי שבדקו ומצאו שלא היה להם שום פגם ושום חסרון, אז באו למשה רבנו ושאלו "למה נגרע"! ועל זה אמר להם משה רבנו, נכון אתם צודקים, ואין בכם שום פגם, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וכיון שהיה לכם את הנסיון שהקב"ה ניסה אתכם לדעת האם תרגישו את אותו חסרון של הקרבת קרבן פסח עד שזה יפריע לכם, או שתאמרו שכיון שהייתם פטורים, הרי שאתם מרגישים עצמכם נקיים לגמרי, ואותה הרגשה היתה יכולה להכניס אתכם לסוג של "אדישות" ושויון נפש על שלא הקרבתם את קרבן פסח, ומשום כך נאמרה פרשה זו על ידם.

רצוי לרוב אחיו – לא לכל אחיו

וכעין זה מצינו במגילה (טז:) על מרדכי הצדיק שאסתר המלכה מעידה עליו ברוח קודשה "ורצוי לרוב אחיו - ולא לכל אחיו", ומדוע לא לכל אחיו? אלא שמקצת סנהדרין פרשו ממנו, ומדוע פרשו ממנו? אלא שכיון שלא היה יכול להקדיש את כל חייו ללימוד התורה, אם כן נרגשה בו אותו "חסרון" של הלימוד תורה שהיה יכול ללמוד, ולמרות שעסק בהצלת נפשות של כל כלל ישראל, אבל ה"רושם" של אותו חסרון ניכר בו, ולכן פרשו ממנו.

תלמוד תורה או הצלת נפשות?

גם הט"ז אומר על הסתירה בגמרא שאומרת מצד אחד: "גדולה תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", ומאידך אומרת שמבטלים תורה להצלת נפשות? ואומר הט"ז ( יו"ד סי רנא סק"ו) שבאמת פשוט שלימוד תורה גדולה יותר מהצלת נפשות, אלא שאם אדם לא זוכה לכך, הקב"ה מגלגל אותו לסיטואציה שהוא יהיה חייב להציל נפש ואז יהיה חייב לבטל תורה, ואין סתירה בין הדברים אלא אדרבה הדברים משלימים האחד את השני.

חלישות דעתו של אהרן

כמו כן אנחנו מוצאים בתחילת הפרשה שחלשה דעתו של אהרן הכהן כשראה שאין הוא משתתף בהקרבת קרבנות הנשיאים; וגם על זה יש לשאול מדוע חלשה דעתו? והרי הוא הקריב קרבנות כל שבעת ימי המילואים, והוא כהן גדול, ועליו מוטלות כל המצוות הגדולות והחשובות, ומדוע – אם כן – חלשה דעתו?! אלא שאהרן הכהן גם הרגיש חלישות דעת על כך שרואה מי שעושה דבר או מקיים מצווה שמעלה אותו למדרגה כזאת שהוא לא הצליח להגיע אליה.

הפורעניות והסימניות

מאידך, כתוב בהמשך הפרשה (שם, י', ל"ה-ל"ו): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". ושם בתורה כותבים אות נו"ן הפוכה, והסביר רש"י, וז"ל: "עשה לו סמניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורעניות לפורעניות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש", עכ"ל. והמקור לדבריו הוא מהגמרא בשבת (קטו:), ואומרת שהפורענות השנייה הייתה בפרשת "ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ה'", ושם כתוב "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" וכו', ואמר רבי חנינא, מלמד שסרו אחורי ה'. ושם רש"י מבאר, שהפורענות הראשונה התאוו האספספוף תאווה בתוך שלושה ימים ראשונים למסעם, והתרעמו על הבשר כדי למרוד בה'. ושואל הרמב"ן, הרי הפורענות של "ויהי העם כמתאוננים" כתובה ראשונה בפרשה, והשניה שהתאוו תאווה מובאת אחריה בסמיכות בפרשה, ומדוע היפך רש"י את סדר הפרשה? אלא אומר הרמב"ן שמצא מדרש אחר, והביא אותו בהגדה, וגם רבנו בחיי מביא אותו כאן, ש"נסעו משם בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר", ולמה ברחו? שאמרו, שמא ירבה ויתן לנו עוד מצוות! וזוהי הפורענות הראשונה, והפסיק שלא יהיו שלוש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאים מוחזקים בפורענות.

מדוע נקרא הר סיני "הר ה'"?

והשאלה היא, מהו שאומר המדרש שהיו כתינוק הבורח מבית הספר מהר ה', מהו "מהר ה'" והרי כשהלכו משם כבר לא היתה בו שום קדושה, וכמו שכתוב "המה יעלו בהר", שכבר לא היתה בו קדושה, וכבר לא קוראים לו "הר ה'" אלא "הר סיני" ותו לא! ומדוע כתוב "ויסעו מהר ה'", ועוד, איזה פורענות יש כאן, ובשלמא לרש"י שהפורענות היתה על העניין של התאווה לבשר, שכן שמה כתוב "וישובו ויבכו לפני ה' ויאמרו מי יאכילנו בשר"!

הבריחה מהמושג "הר ה'"

אלא ראיתי כתוב בספרים, שהטעם שכתוב "בהר ה'"? משום שהם ברחו מ"הר ה'", הם רצו לברוח מה"הר ה'" שהיה שם, כמו שאותו תינוק לא רוצה שהמלמד שלו ילך אתו, והוא בורח ממנו והולך הביתה, כאומר לו: אתה תשאר כאן ואני מתרחק ממך, כך הם רצו שכביכול הקב"ה יישאר בהר! ומכאן דייקו "כתינוק הבורח מבית הספר". ומהי אם כן הפורענות?

ללא בריחתם היו יכולים להיכנס לא"י מיד!

על זה אומר הרמב"ן דבר מחריד ביותר בעניין אותה הפורענות, שכן היו אחרי נתינת התורה, והיו צריכים הרגשה חזקה ומיוחדת של קדושה והתעלות ושל רצון להדבק בהר ובתורה הקדושה בכל מאווייהם, ועצם העובדה שחיפשו לברוח ממקום כה גדול ונשגב זה, הרי שאין לך פורענות יותר גדולה מזו! וזה הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות. והדבר הקשה ביותר שהיה שם, הוא מה שכותב הרמב"ן בסוף דבריו, וז"ל: "וקרא החטא "פורענות" אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד".

רואים מכאן שני דברים קיצוניים, מצד אחד יש את אותם שמתאווים לעשות מצווה ולא יכולים להרגיש את עצם העובדה שהם פטורים מהמצווה, ושחסרה להם השלמות שהייתה יכולה להיות להם אילו היו עושים את אותה המצווה. ומצד שני יש את אותם שלא יכולים ללמוד בגלל סיבות שונות ומגוונות, הבית, הפרנסה, עיסוקים שונים, כיבוד אב, כיבוד אם; אבל אי אפשר בשום אופן לתת לזה להיעשות "כתינוק הבורח מבית הספר", וזה הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות.

ודבר זה נגזר לדורות – מפרשת פסח שני, שכשאדם מתעורר בו ה"חשק" – הקדוש ברוך הוא פותח לו פתח מחדש ונותן לו אפשרות לקרב את עצמו ולא להיות פטור מהמצוות ומעסק התורה.

ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ייתן ונזכה שנוכל להיות קרובים אליו בכל המובנים.