אאא

שנים מספר שאלתי את עצמי מדוע אחד מהסממנים הבולטים של 'מרידה' אצל נער שנמצא בתהליך של 'נשירה גלויה' יתבטא ב'תספורת' שונה ומוזרה? כזו שגורמת לרוב לחיכוכים מעשיים עם הבית והמסגרת ומביאה בעקבותיה או במקביל אליה גם שינויים חזותיים נוספים?

בפעם אחת, כשאזרתי אומץ ושאלתי את הנער שישב מולי את השאלה הזו בצורה כנה וגלויה, קיבלתי ממנו תשובה זהה בכנותה.

התשובה ששמעתי היממה אותי למשך תקופה:

"..'אתם הרבנים' טוענים תמיד שלא אכפת לכם ה'חיצוניות' רק מה'פנימיות', אז הנה לכם... נראה אם מה שמעניין אתכם עכשיו זה רק ה'תספורת' שלי או שאתם יודעים להסתכל גם על הפנימיות שלי!...."

גיליתי שלפחות במקרה של הנער שישב מולי, התספורת היא ניסיון 'זעקה' אחרון לעזרה. 'תצילו אותי מעצמי'. תעזרו לי למצוא את 'עצמי הפנימי' בתוך כל התיסבוך והבלבול שסובב אותי. תראו אותי! תוכיחו לי שאתם אוהבים אותי ורואים בי אף מעבר ל'מסכה' ששמתי על עצמי...

אחת מהבעיות המרכזיות, שבולטת לרוב אצל הנערים הנושרים הנמצאים במצב מתקדם יותר של דרדור היא עניין הדימוי והתפיסה העצמית שלהם עצמם. לנו יש חלק מורכב בכך, כי את עצמם הם רואים לא פעם- דרך העיניים שלנו...

הבעיה לא מתחילה ב'תספורת', היא מתחילה ב'ראש'

לצורך כך מוטב אולי לפני כן להבהיר לעצמנו תחילה את עמדת התורה באשר לאנשים במצבם, בכדי שנוכל בנקל להעביר ולהחדיר את המסר הלאה אליהם ולהכיר בנקודת הפנים האמיתית והמהותית שיש בהם, בנו ובכל אחד בשונה מה'סטיגמות' הקיימות והמדוברות.

גם לנער שנושר יש 'ערך'

מתייחסים אליהם לא פעם כ'אנוסים'. יש שיראו באמירה כזו שאין עליו תביעה ודרישה כלל ועיקר תקווה ושמחה מרגיעה, במיוחד להורה שמרגיש שחובתו להלעיט את בנו גם במצבו זה ב'מנות דת' בעוד קומת הנפש הבסיסית אצלו עדיין לא בנויה הדק היטב ואין מקום לקומות של דת ותיאולוגיה נוספים, יש גם שיראו בכך אולי צורת התייחסות מזלזלת ומקטינה.

אנו נבחר להתייחס אליהם כ"יהודי שחוטא" במצבו כעת, לעת עתה- ללא שניקח את תפקיד ה'דוברים' לגבי דינו בשמים, ובכל זאת- ננסה להבין מן המקורות- מה 'ערכו' האמיתי של 'ישראל שחטא'?

הגמ' בסנהדרין (מד.) מביאה כי כל אדם בישראל אע"פ שחטא 'ישראל הוא' וממשילה את הדבר למה שאומרים אנשים על 'אסא' (הדס) שנמצא בין קוצים שעדיין שמו בעולם (עדיין קוראים לו) "אסא" למרות שהוא מוקף בקוצים.

גמרא זו מהווה המקור לכך שיש 'ערך' גם ליהודי מישראל שהתקלקל וחטא.

החידוש עפ"י המשל הוא שלא אומרים שהוא עצמו הזדהם, התלכלך וכדו' אלא שהכל זה חיצוני (הקוצים הם סביבו), הוא עצמו נשאר בשלמותו, בדיוק כמו יופיו ואיכותו של ההדס שנשאר הדס כבתחילה, אלא שהקוצים סביבו. (לא הובא בגמרא משל על תפוח שנרקב וכדו')..

נושא זה חיוני מאוד בעבודה מול נער נושר ובתפיסה אישית ראשונית מצידנו, לחלק בין הנער עצמו שכולו טוב, לבין המעשים שלו שלרוב אינם טובים.

ישנה חובה לבודד גם בראש שלנו בין הנער למעשיו, בבחינת 'יתמו חטאים ולא 'יתמו חוטאים'.

גם כאלמנט טיפולי ישנה חשיבות רבה לטרמינולוגיה שלנו בגישה לפתרון דברים. ישנו צורך ליצור 'סדק' ולבודד את ה"בעיה" מהנער. לתת לו להגיע לתובנה שלא הוא ה"בעיה", אלא יש לו 'בעיה'- חיצונית, עימה הוא יכול, מסוגל וצריך להתמודד, וגם להתנתק ממנה לאחר תהליך נכון.

בגמ' במסכת ערכין אנו מוצאים ב' מושגים של הקדשות: "ערכי עלי" ו"דמי עלי".

ההבדל בין הסוגים השונים הוא ש"ערך" הוא דבר קבוע עפ"י התורה (ולפי גיל) ובין הגילאים 20-60 יש את אותו הערך לאדם באשר הוא: צדיק, רשע, יפה, מכוער וכו'

לעומת זאת, ב"דמי עלי" בודקים מה שוויו האישי והאינדיבידואלי של האדם. יש עבד שמלטש יהלומים ושוויו רב ויש עבד שמטאטא מדרגות.

גם ב'ערך האדם בעולם' קיימות באופן גורף שתי הבחינות הללו.

"ערך" בסיסי של 'ישראל שלם' יש לכולם (כמעט) – "כל ישראל יש להם חלק", והוא אחיד ונשאר תמיד, גם בישראל שחטא.

מאידך, בוודאי שאין מנוס וישנה גם בחינה נוספת והבדל ב"עבודה" האישית ששווה דמים שונים. אינה דומה "עבודה" של 'צדיק' לעבודה של 'רשע'. אך זו כבר הערכה שונה ונוספת של התוצאה הנוגעת באופן אישי לכל אדם ואדם.

בפרשת כי תשא אנו מוצאים בדומה לכך את עניין "מחצית השקל" המהווה 'ערך אחיד ומשותף' לכלל כולו. האיסור להרבות או להמעיט מאותה המחצית תקף לכולם וכסף זה הולך באופן מוגדר מטרה לבניין האדנים – התשתית, היסודות. ללמדנו שהתשתית של כל יהודי אחידה וגורפת אצל כולם ונשארת בכל מצב.

לעומת זאת, מלבד מחצית השקל תרמו כל אחד ואחד 'לפי נדבת ליבו' ולפי יכולתו להתחייב לבניית המשכן בצורה לא אחידה, בכדי ללמדנו שוב את היסוד הנ"ל, שאמנם התשתית, הבסיס של כל יהודי וערכו אחיד לכולם. וממנו א"א 'לרדת' או 'לעלות' ולכן גם 'ישראל שחטא' נותר ישראל כאמור. אלא שישנו רובד נוסף ואחר לגמרי שבו כל אדם יכול להיות יותר או פחות וזה ברמת התוצאה המעשית של מה נדרש, מה היכולת ומה יוצא מהאדם בסופו של דבר.

חוויות מעולמו של נער מתמודד

אחת הבעיות הגדולות של הנשירה מתחילה כאמור ב'ראש'.

לבחור שחצה את הקווים וחטא נדמה שהוא כבר 'מחוץ לגבולות', שהוא עבר כברת דרך והגיע לנקודת ה'אל חזור', מחוץ לקונצנזוס הנורמטיבי אליו הורגל חברתית או משפחתית. שהוא השתנה, שמשם כבר אין דרך חזרה, רק להידרדר הלאה.

ישנם היבטים תרבותיים נוספים לתופעת הנשירה. בהתבוננות מכלילה ומעט גסה ניתן לחשוב כי ה'תפיסה המזרחית' תכיל יותר 'פתיחות' לשינוי של נער ולא יהיה נדיר לראות את השונות הזאת בבית הכנסת או בכל משפחה. במקרה כזה החום והקרבה עשויים לשמר את הנער הנושר שירגיש יותר 'נורמלי'.

לעומתה התפיסה ה'אשכנזית' תזדרז על פי רוב 'להסתייג', 'להרחיק' ו'להגביל' אינסטינקטיבית את הנער השונה בסגנונו ובלבושו מהבית, לבל 'ירקיב' את שאר האחים או גרוע מכך- לבל יעשה נזק תדמיתי למשפחה ול'שידוכים' של שאר הילדים ח"ו.

יש בכך גם השפעה מסוימת לחיוב כאשר הגבולות המוצבים ברורים יותר ואולי אף מונעים מהנער לנשור ולהתייצב בהמשך כאשר הוא יודע שלא יקבלו אותו בצורה כזו בשונה ממה שקורה במשפחה מזרחית מצויה.

אמנם קיימת כיום ביקורת רבה על הגישה הקרה והמחמירה, אך גם שם רוחות אחרות וחמות מתחילות לנשב אף באזורים אלו.

סח לי ידיד על יהודי, אב לשני בנים נושרים ששידך את אחד מילדיו ה'אחרים' עם משפחה מיוחסת וחשובה מאוד. היהודי 'לא הבין' איך המחותן מסכים להשתדך עם כזה 'תיק', אבל פחד לשאול במהלך האירוסין...

בחתונה, כאשר נוצרה הזדמנות פז הוא אזר אומץ ושאל 'דוגרי' את המחותן: "ראית שיש לי שני בנים של"ע ירדו מהדרך?"

ענה לו המחותן "ראיתי".

"ולא פחדת?" המשיך ושאל אותו היהודי

"פחדתי מאוד!" ענה המחותן, "לכן בדיוק הלכתי לשאול בעצת הגראי"ל שטיינמן זצ"ל...

והוא אמר לי: 'זה שיש שני בנים של"ע ירדו מהדרך, זה לא נורא. הדור קשה...

אבל אני מציע לך לבדוק אם הם שומרים איתם עדיין על הקשר ואיך...

אם הם יודעים לקבל אותם באהבה- כדאי לך מאוד להשתדך איתם!..."

רוצים שהנער "יתמודד" נכון? תראו לו דוגמא איך אתם "מתמודדים" איתו, איך מתחזקים קשר אמיתי מורכב ועמוק גם במצב שלו.

לתפוח שמחובר לעץ עדיין יש סיכוי טוב שהוא יצליח להבריא את עצמו, או שיעזרו להבריא אותו, בכל רוח ומזג אוויר, לעומת תפוח שכבר נפל מהעץ ומשחיר שהסיכויים שיאכלו אותו הולכים וקטנים מידי רגע.

נער שנושר נמצא במצב שהוא מרגיש קרוע מבפנים. גם ככה הוא סוחב על עצמו משקעים של חוויית כישלון אחת גדולה.

הוא לא טוב בגמרא כמו אחיו הקטן שההורים משבחים מידי שבת, הוא אפילו לא מצליח לתפקד בבי"ס או בישיבה כמו אחיו הקטנים וזוכה תדיר לגערות מהרבנים והמורים, מאכזב שוב ושוב את ההורים האהובים שלו, ושומע גם את הלחישות המודאגות והמרכלות מסבא וסבתא ושאר הדודים הדואגים,

והאמת? שהוא הראשון בתור להיות מאוכזב מעצמו וגם נצבט מהחברים שמקיפים אותו, מהנושאים שעולים והמעשים שנעשים כשהם ביחד.

הוא לא באמת שלם עם זה ולא 'טוב' לו. הוא חי בסתירה ובדיסוננס משווע ובשלב כלשהו חושב שאם הוא יפרוק עול בצד אחד שמושך אותו, הצד שקל לו להסיר ושהוא 'שונא' כל כך כרגע, אז יהיה לו יותר קל. אולי אז יהיה לו יותר טוב? נסיון קצר גם מוכיח לו שהוא מקבל חיזוקים מהחבר'ה השלילית ולראשונה הוא מרגיש ש'מצא את מקומו' ולפחות במשהו אחד הוא 'טוב'- בלהתנהג רע או שונה. זה הופך להיות 'הדרך שלו'. פעם ראשונה שהוא מייצר אמירה אישית משלו. זה רק הוא נגד כל העולם. וכך, שונה וחריג בנוף הוא גם חש במקביל כי הוא עבר גבול נוסף וכבר יצר קרע שאינו ניתן לאיחוי.

האמת שצריכה להיאמר לו, גם בשעה זו, להיות נר לרגליו ובעיקר לעבור אליו בתחושה, גם ללא מילים היא היא שישראל שחטא הוא כמו הדס.

הקוצים הם אמנם סביבו וסביבתו הטבעית השתנתה, אך הכל חיצוני בדיוק כמו קליפה. הוא לא 'רקוב מבפנים' כי אי אפשר להירקב מדרגת יהודי ישראלי. יהודי נשאר תמיד יהודי מבפנים. זו רק הסביבה שלו שהשתנתה לקוצים. אלו רק קליפות שאפשר לקלף לאור ה"אני" הפנימי, אותו אני שלפעמים פורץ רק לדקות מספר ברגע של עילוי חושים ביו"כ ולא מושפע בכהוא זה בעצמותו. אנחנו חייבים להאמין בו שהוא עוד ימצא את הכוחות ואת ה'אני' הפנימי שבו.

במדרש מובא משל נוסף לפיו ישראל נמשלו ל'אגוז', מה אגוז זה נופל בטיט ואין מה שבתוכו נמאס, אף ישראל גולין לבין האומות ולוקין מלקויות הרבה ואין מעשיהן נמאסין.

שוב רואים כי תערובת הרע בטוב היא חיצונית בעלמא, בחינת קליפת 'האגוז הקשה'.

אין לה דריכת רגל ושום השגה על פנימיות האגוז המלאה בכל טוב. כך גם השפעה חיצונית על יהודי היא רק "חיצונית", נער נושר הוא 'אגוז קשה' לפיצוח, אך בליבו פנימה נשאר יהודי מלא בפנימיות ותוכן באשר הוא.

כלל זה אנו יכולים ללמוד גם מהגמרא בעירובין (טז.) "עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד".

שם מבואר שבעומד מרובה על הפרוץ נחשב בכ"ז כמחיצה אף שישנם חלקים רבים פרוצים. ויש שדרשו לכל זאת ללמדנו כי במלחמת היצר אף אם אדם רואה שיצרו מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ולדרדרו רח"ל ואפי' אם כבר נכשל ח"ו ונפל – שבע ייפול צדיק וקם.

כי העיקר הוא הרצון שיעמוד האדם על משמרתו ללא חת, ואם עכ"פ יהיה לו הרצון ויעמוד ככל יכולתו על משמרתו הרי קי"ל שעומד מרובה על פרוץ היינו שכשהאדם "עומד" בכל עת על משמרתו ומצפה לשלמות בעבודתו אזי "הוי מחיצה" והפירצה כמאן דליתא כלל.

לנוער נושר חסר בעיקר ברצון ובדיוק לכן עד שהם מגיעים בעצמם לבשלות הרגשית הם מוגדרים כ"אנוסים" לכל דבר ועניין. אין עניין ב'כפיה דתית' נוספת ומשניאה, אין מקום לגילויי אשמה ויש הרבה מקום לסבלנות, אמון ואמונה.

היוצא מן הכלל- מי שרואה עצמו חסר תקנה

בשונה מכל התיאוריה הזו שכל אדם חוטא נשאר בעל ערך באותה מידה, נבחן גם מקרה חריג וקיצוני ביותר שעלינו לנתח מנגד כ'יוצא מן הכלל'. את סיפורו של אלישע בן אבויה – "אחר", בגמ' בחגיגה (טו.) שמהווה סתירה לכל מה שראינו עד כה, ובעיקר לברר מה הסיבה לשוני הזה

'נקודת הפתיחה' של אלישע בן אבויה עצומה מלשער: הוא 'תנא' ולא סתם תנא אלא תנא כזה שנכנס ויצא בשלום מה"פרדס" כמובא שם שהזכיר שם מפורש של מלאך ונעזר בו, שגם אחרי ששנה ופירש ר' מאיר היה ממשיך ללכת אחריו ברגל בשבת כש'אחר' נוסע על חמור ומחלל שבת בפרהסיא בטענה שנשמעה מר"מ שזה "פיקוח נפש" לעולם התורה להפסיד את התורה של אלישע ושאין לו מישהו אחר ברמתו ללמוד ממנו תורה כזאת והיא חייו ופשוט אין לו ברירה.

וכשמגיע 'אחר' לקצה תחום שבת ואומר לר"מ שיחזור בו שעומד לעבור את התחום ור"מ ממשיך לנסות לשכנעו לחזור בו מהדרך אליה הוא הגיע כמובא שם בסיפורים בגמרא, אלישע עונה לו שהוא שמע כבר מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים- חוץ מאחר" כלומר שאין לו תקנה.

ר"מ ממשיך ומתעקש כדי שתינוקות יפסקו לו פסוקים ('נבואה קטנה') וכל תינוק אומר פס' גרוע יותר במשמעותו (מא' משמע שהנזק הוא כלפי חוץ, מהשני שהנזק הוא פנימי) וכך זה קורה בי"ג בתי כנסת, עד שהאחרון פוסק סופית "ולרשע אמר ה'..." גירוש סופי מהקב"ה.

מבואר בגמ' שאותו תינוק היה מגמגם ואלישע שמע ('טעות פרוידאנית') במקום "ולרשע" - "ולאלישע" אמר ה'.. לפי גירסא אחת בגמ' אלישע קם בזעמו ורצח בנפש את אותו התינוק.

מה רואים מכך?

סתירה מהותית ובלבול בדימוי והתפיסה עצמית.

מחד, מתגובתו רואים שלמרות שהוא בעצמו אמר כך ששמע מאחורי הפרגוד וכו' עדיין כששמע זאת ממישהו אחר (התינוק) הוא זעם עד כדי רציחה אולי, משום שגם כשאדם אומר על עצמו את הגרוע מכל, בפנימיותו הוא משאיר עוד איזה 'פתח קטן' של אמונה בעצמו שיכול לחזור בתשובה, והוא רוצה לשמוע את זה גם ממישהו אחר שיגיד לו את זה ויחזק את זה אצלו. כאשר הוא שומע מאחר אותו דבר זה נשמע לו נחרץ יותר וסותם לו את הגולל, מה שגורם לו להתפרצות ברברית ובלתי נשלטת.

מאידך, למה אחר שמע "ולאלישע" במקום "ולרשע"? כיון שזה מה שהתאים לו לשמוע! שאין לו סיכוי. שהוא 'קורבן'.

אדם שומע מה שרוצה לשמוע. הוא רצה להיות "אחר", וממילא כשה"בת קול" אמרה "חוץ מאחר" הוא זה שהחליט וקבע לעצמו שהוא ה"אחר" הזה.

הוא בעצמו הפך את עצמו לאחר מתוך אמונה וקיצוניות שהוא חריג, אחר וחסר תקנה. ובכוונה תחילה גרם זאת לעצמו כששמע זאת בכל מקום, כדי לסתום לעצמו את הגולל.

אבל אליבא דאמת לכל אחד ואחד באשר הוא ובאשר עשה כאשר חטא נאמר "שובו בנים שובבים" חוץ ממי שרואה את עצמו כ"אחר" -כשונה, כאחד שאין לו תקנה, כי באמת לכל מי שרוצה ויש לו אמונה בתקנת עצמו, לא משנה היכן הוא נמצא ולאן הוא הגיע, הוא עדיין אותו 'אסא נקי', הדס יפה. וכל הזבל והקוצים זה רק מבחוץ.

על כנפי נ(ו)שרים

פרשת יתרו שבמרכזה מעמד מתן תורה ידועה כשורש לכל נשמות ישראל שהיו במעמד הר סיני.

ה'לוז' שמחבר כל יהודי באשר הוא לשורש נשמתו, לעצמו ופוטנציאל הגלום בו, וכך גם ההבטחה האלוקית האמורה בפרשה זו- "ואשא אתכם על כנפי נשרים"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מבאר על כך סנגורן של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו קדושת לוי: "הנשר נקרא בשמו נשר, על שמזמן לזמן נושרים כל נוצותיהם, ומתחדשים נוצותיהם מחדש, וכח זה נתן הקב"ה לישראל בקבלת התורה, שגם כשנפל בעבירה ח"ו, עדיין יכול הוא להתחדש כנשר..."

כח זה מצוי לא רק ב'נשרים' אלא גם ב'נושרים'.

בכוחנו לכוון אותם ולגרום להם לחדש את כוחותיהם מחדש, לעזור להם ללמוד על עצמם, לשנות את התפיסה שלהם לגבי עצמם לטובה, ללמוד מנפילותיהם וכישלונותיהם ולתעל אותם למסלול של הצלחה והתגברות בס"ד.

לקריאת המאמר הראשון בסדרה "ישיבה של נעליים" כנסו כאן

• לקריאת המאמר השני בסדרה "אבות ובנים: כיצד מתמודדים בבין הזמנים"

הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי", מייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני 'אוהליך', חבר הנהלת איגוד ענ"ף.

לפניות והארות: merkazkuma@gmail.com