אאא

המעבר החד והמהיר מימי בין הזמנים של חודש אב, לימי חודש אלול הקדושים והמיוחדים גורם לבני נוער (ולמבוגרים) רבים תחושת חוסר שייכות, וקושי רב להסתגל למציאות אווירת אלול מאוירת ימי בין הזמנים.

הגמ' במסכת יומא אומרת: "שלהי דקייטא קשיא מקייטא" (סוף הקיץ קשה מהקיץ) הגמרא מדברת פה על המצב הפיזי של האנשים בתקופת סוף הקיץ וכדברי רש"י מסכת יומא דף כט ע"א: "שילהי דקייטא - אלול, שהוא סוף הקיץ קשה מקייטא, קשה חומו מחום הקיץ של תמוז, לפי שכבר נתחמם כל האויר וגוף הבריות בחום הקיץ שעבר עליו תמיד, מתחמם הוא עתה בחום קל ומזיקו". זה ודאי ידיעה חשובה שחודש אלול הוא קשה לגוף. אבל ניתן להסביר בדרך מליצית ונכונה את דברי חז"ל אלו ובמיוחד, שללא ספק יש בדברים אלו הוראה לדורות, על דיכאון ומשבר אפשרי בימי חודש אלול, לאחר היעדרותו של חודש אב .... (רש"י מדלג על חודש אב)

אשרי תלמידי הישיבות הקדושות הזוכים לשוב לצור מחצבתם היכלי הישיבות הקדושות, אך לא נוכל לטמון ראשנו באדמה ולהביט ימין ושמאל אל עבר אותם נערים שלא שבים להיכלי הישיבות, ואל אותם הורים המורידים דמעות כמים בהיות ילדיהם במקום שונה מדרך זו! האם להם אין דרך להתקרב לדודי של חודש אלול, האם בגין היותם שונים מדרך ההמונים הקונבנציונלית הם  לא יוכלו לחוש את טעמו המתוק של קרבת אלוקים ייחודית הניתנת לניחוח בהיכלי הישיבות והכוללים??

הנחת היסוד הרווחת בקהלים שונים בציבור החרדי על מהות חודש אלול מובילה יותר ויותר בני נוער לחפש אלטרנטיבות לימים אלו ולימי הדין, בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מרחיקת לכת של אלפים רבים הנוסעים לאומן לראש השנה גם כאלו שאינם בהכרח חסידי ברסלב.

מסקר שערכתי אצל כ-30 בני נוער שנסעו בשנתיים האחרונות לאומן ואינם חסידי ברסלב בעבר או בהווה (אולי בעתיד), סיבת הנסיעה הייתה חווית האושר הנפשי שמתחולל באומן, כפי המסופר בפי המון העם. אינני רוצה להביע דעה בעד או נגד נסיעה זו, אבל עצם המציאות שמשנה לשנה מתרחב מעגל השוהים באומן גם מציבור "המתנגדים", מחייב חשיבה מעמיקה האם נכונה הדרך של הדור הקודם בחודש אלול תשרי, גם לדור שלנו? האם חרדת הדין והצעקה על זה במהלך כל חודש אלול מתאימה לכל עולם הישיבות? האם לא נכון לחשוב על דרכים נוספות בכדי לחבר עוד ועוד לעבודת הבורא.

ולא רק כלפי חודש אלול הדברים אמורים, האם הגישה הכללית לעולם המוסר והמחשבה, וספרי המוסר הנלמדים (שכולם ללא ספק הם קודש קודשים אך לא בהכרח מתאימים) האם הם באמת נוגעים לליבותיהם של כלל צערי הצאן שבדורנו? האם בוועדים הנמסרים בישיבות לקבוצות קטנות וגדולות מדברים על יסודות האמונה ומאפשרים לתלמידים לשוחח בחופשיות על התמודדותם הפנימית ביסודות הדת והדעת?? למה עולם המוסר הוא חלקה פרטית של זן מסוים של תלמידים בלבד, ואילו האחרים מרגישים חוסר שייכות, ומה הסיבה לכך?! האם המילה "מחשבה" היא מילה המותרת בכלל להיאמר, האם מותר לחשוב, לשאול, לדבר, לברר, ללבן, ולהקשות?! או שמא חוששים הם בכלל לגעת בכל הדברים הללו, ומה התוצאה של דרך זו?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לאחר שהתורה הקדושה בפרשת השבוע פרשת ראה נותנת הוראות על עיר הנידחת ואל מסיתים מהדרך, עוברת התורה אל נושא השריטה והקרחה על מת, הרש"ר הירש בדברים פרק יד פסוק א מסביר את הקשר הסמיכות ואת הדרך הנכונה להתחבר ולהתקשר לבורא עולם.

"והנה הפרק הקודם תיאר את הסכנה הנשקפת ליחסנו לה' אם נתמסר בלא גבול לאישיות המעוררת בלבנו רגשי אהבה והערצה. סכנה זו גדולה בייחוד בתקופה הקרובה, כאשר בני האומה יֵשבו כיחידים במקומותיהם; במצב זה חוגים קטנים, המרוחקים מהשפעת המרכז, עלולים להיות נתונים להשפעת אנשים המרשימים אותם ברוחם ובמעמדם. משום כך חוזרת התורה כאן על איסורי שריטה וקרחה, שהרי איסורים אלה באים לקיים את ההערכה העצמית מול הנפש היקרה ביותר, והם מחדירים לכל שכבות העם את המאמר הגדול בנים אתם לה' אלקיכם: בראש ובראשונה אתם קרובים לה', והקשר הקושר אתכם לאלקיכם קודם לכל הקשרים האחרים הקושרים איש לאיש בלב ונפש".

לכל יהודי יש את הזכות שלו ואת הדרך שלו להתקרב לבורא עולם, כולם חביבים לפני בורא עולם וכדברי הפסוק  בדברים פרק יד פסוק א  "בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַהשם אֱלֹקיכֶ֑ם" ותירגם על זה יונתן  "הֵי כִבְנִין חֲבִיבִין אַתּוּן" אל לו ליהודי לחפש דרך קישור לעבודת הבורא דרך השפעת אנשים "המרשימים אותם ברוחם ובמעמדם" וכדברי הרש"ר אין שכבה מסוימת בעם שקרבת ה' קשורה אליהם יותר מאחרים, כל שכבות העם צריך לזכור את המאמר הגדול בנים אתם לה' אלקיכם: בראש ובראשונה אתם קרובים לה', והקשר הקושר אתכם לאלקיכם קודם לכל הקשרים האחרים.

"אני לדודי ודודי לי"- אני- בכל מצב שאני נמצא, לדודי- מחפש קרבת אלוקים בכל דרך, ודודי לי- הקב"ה יקבל את עבודתי ורצוני לקרבתו, בכל דרך!!  לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו!

 

הכותב הינו ראש בית המדרש החרדי ברקאי, חיספין.