ימי הדין הממשמשים באים מציבים בפני כולנו תקופה של חשבון נפש. הורים לנוער בסיכון זוכים כאן לאתגר כפול. גם בגלל הקושי האמיתי שהם חווים בביתם, וגם בגלל ההזדמנות לחשבון נפש.
נער בסיכון מציב בפני כל בני הבית אתגר לא פשוט. הכי טבעי בעולם, זה להוכיח את הנערים השובבים, להרבות בעניני מוסר ותוכחה, לייסר בסמכות ומשמעת כל התנהגות שאינה ראויה. אילו זה היה מקדם ומשפר את מצבם, מסתבר מאד שזה מה שהיינו מחויבים לעשות. מכיון שבמציאות זה רק מחריף ומדרדר את מצבם, צריך לחשוב על פתרונות יצירתיים אחרים כדי לסייע להם לצאת מהבוץ.
גדולי ישראל הדריכו הורים במצב שכזה להתעלם מהמצב הנוכחי ולראות את הטוב ולהעצים אותו. זה לא קל, אבל בדיוק כמו בקירוב רחוקים, שהצפת העבירות והצד השלילי לא בדיוק תועיל להתקדמות הרחוקים, כך בדיוק גם כאן: אם נפרט להם כמה מעשיהם מכוערים וכמה חם בגיהנם למי שנוהג כך, זה לא מה שיתן להם כח ומוטיבציה לשנות דרכם. אם נתאמץ למצוא בהם נקודות טובות, נקודות זכות, הם ילמדו להעריך את זה וזה מה שיתן להם את הכח להשתנות. ועל הדרך, אנחנו, ההורים נזכה במצוה גדולה וגם בסגולה נדירה לעמוד בדין: מצות (דברים כ"ח ט'): "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו"(רמב"ם עשין ח' הל' דעות פ"א, חינוך מצוה תרי"א, חפץ חיים עשין י"ד). כשם שאנו דנים אותם לזכות, כך בשמים ידונו גם אותנו.
ננסה קצת להעמיק בזה: יש בדרך הזו של חיפוש הטוב גם מצות עשה מהתורה, כמו שנאמר על הקב"ה נאמר (במדבר כ"ג כ"א): "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב", הקב"ה לא מביט על חסרונותינו, וכך גם על האדם ללכת בדרכי הקב"ה, להימנע מלחפש אוון ופגמים בחבירו, בעין רעה, כתלמידי בלעם הרשע, שמסתכלים ב"אֶפֶס קָצֵהוּ", אלא אדרבא, כל יהודי מחויב להביט על הטוב שבחבירו, ואפילו בטוב שבבניו ובנותיו, כמנהג תלמידי אברהם אבינו ע"ה, שרואים בעין טובה בהתיחסם לזולת, גם אם זה מחייב להרחיב את התמונה, לראות הקשר רחב, כחלק מהתקדמות של תהליך או בדרכים יצירתיות אחרות.
במסכת אבות נאמר (פ"ד משנה כ"ו): 'אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו'. הבן איש חי (בפרשת אמור) פירש שעיקר מעלת האדם אינה הגוף, הקנקן, אלא בנשמתו ושורשו, ובזה קשה להבחין. ואצל אותם נערים זה אפילו קשה במיוחד. "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ (שיר השירים א' ו'). אל תסתכלו על העבירות שבי. זה לא מכבד, גם אנחנו לא היינו רוצים שאנשים גדולים יראו את המעידות שלנו. וכשהמהלך הכולל הוא של בניה וחיבור, לפעמים ממש נצרך ומחויב להתעלם מהמעידות הרבות שבדרך.
המשימה אינה פשוטה. קשה להבליג, קשה לשתוק, יש השפעה על יתר האחים. אבל אילו הגערות והצעקות היו מועילות, יתכן שאסור היה בכלל להציע דברים אחרים. אבל כיון שבמציאות, עינינו הרואות שדרך התוכחה שאינה נשמעת, גורמת להם להתרחק עוד, צריך לגייס כוחות נפש מיוחדים, ולהבין שאין ברירה, ודרך הזכות וההכלה, חיזוק הקשר והעצמת הנער בחוויות חיוביות, אפשר לגרום לו לשנות הילוך ולהפסיק להתריס ולמרוד.
ומידה כנגד מידה, ה' ירח עלינו ידון גם אותנו לכף זכות. בהרבה מקומות מוזכר שהיחס של הקב"ה אלינו הוא יחס של רחמי אב לבנו. זה פסוק בתהילים: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו" (תהילים ק"ג י"ג), ובכמה מקומות בסידורי התפילות ובסליחות, תיקנו לנו לבקש: "כרחם אב על בנים, כן תרחם ה' עלינו". אני חושב שזה מלמד משהו עד כמה צריך להתעלות מעבר למקובעויות ולכללים, ולגלות אוצרות מוחבאים של רחמים וחמלה, וכנראה שבזכות זה, מידה כנגד מידה, הקב"ה גם ידון כך אותנו, ברחמים, למרות שגם אנו רחוקים מן השלמות, למרות שגם אנו עושים הרבה טעויות בדרך.
אפילו שהפסוק מדבר על אבות, יש פסוק אחר שמכליל גם את האמהות בתוך הסיפור. הפסוק אומר (ישעיהו ס"ו י"ג): "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם", אמא אמורה לנחם, גם כשזה קשה, להיות שם עבור הילדים עם מילה טובה של נחמה, של עידוד.
יעזרנו ה' לראות את הטוב שבילדינו תמיד, ובזכות זה ידונו אותנו ואתם לכף זכות!
הרב דן טיומקין, מחבר הספר 'בוסר המלאכים', ומעביר סדנאות להורים בתחום זה