‎‎‎‎‎‎‎מבול של דמעות

שבוע של אסונות כואבים • הרבנית חדוה לוריא בטור דומע על המבול של כל אחד מאיתנו, על הפלגה ועל המפלגות, על אש בוערת ועל אש המחלוקת. וגם, מהם ארבעת הצעדים שאפשר ללמוד מפרשת נוח על התמודדות ויציאה ממשברים?

הרבנית חדוה לוריא | כיכר השבת |
(צילום: שאטרסטוק)

שבוע קשה לעם ישראל. בתחילת השבוע נרצחו קים יחזקאל-לבנגרונד וזיו חג'בי, על ידי מחבל בן עוולה באכזריות רבה. קים השאירה אחריה בעל וילד פעוט שלא יזכה לעולם לחיבוק של אמא. זיו השאיר אחריו אשה ושלושה ילדים, שלנצח יתגעגעו לאבא. בשלישי בלילה, להבות של אש בבית משפחת גינזבורג בביתר עילית ושניים מילדי המשפחה נספו באסון מזעזע. אפרת בת הארבע וצבי בן השנתיים עברו לעולם שכולו טוב.

קרבנות הציבור הללו, השאירו אחריהם בני זוג, הורים, אחים ויתומים רכים. שלכולם חסר עצום בלב. את פצעי הלב אי אפשר לחבוש. רק ריבונו של עולם הוא הרופא לשבורי לב.

האש שכילתה כל חלקה טובה בבית משפחת גינזבורג, היא אש לוהטת המאכלת ומשמידה חיים שלמים, היא אש שניתן לראותה, שלא נדע, אש שלא תמיד מצליחים לברוח ממנה. אבל יש אש נוספת, שלא ניתן לראותה בעין, אבל חייבים לברוח ממנה, וזה רק עניין של רצון – זוהי אש המחלוקת. בחודש הזה, לפני הבחירות לרשויות המקומיות, כשהמחנות בחלק מהמקומות מפוצלים, כמה מחלוקות, כמה שנאת חינם, כמה לשון הרע.

כעת יחקרו את האירוע הקשה בבית משפחת גינזבורג. יתחילו לחפש אשמים. מי היה עם הילדים, תוך כמה זמן הגיעו מכבי האש, האם פרצו מיד לדירה, ועוד. אבל אנחנו יהודים מאמינים בני מאמינים. אנחנו יודעים שזו גזירה משמים.

הנשמות הטהורות שלהם נמצאות בוודאי במקום הגבוה הראוי להן. חשבונות שמים נסתרים מאיתנו, מי יבינם, וגזירה היא מלפניו.

אין זה אומר שלא צריך לבדוק מה טעון שיפור וכמובן לתקן אותו. יתרה מכך, על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לבדוק את עצמו, להפיק לקחים ולהשתפר. בנושאים של זהירות, שמירת הלשון ומעל הכל בנושא של אמונה. וכמובן, להשתדל יותר בנושאים שבין אדם לחברו ולהנמיך את להבות המחלוקת.

בפרשת השבוע, פרשת נוח, אנחנו עדים לשני משברים גדולים שפוקדים את האנושות. המבול, החורבן של העולם, שאחריו מכל האנושות נשארה רק משפחה אחת. והיה צריך להתחיל את העולם הזה מחדש. אחריו מגיע המשבר השני, דור הפלגה. ויפץ ה' אותם. במקום עם אחד עם אותה שפה ותרבות, פתאום יש שבעים אומות. ולכל אחת שפה, טריטוריה ומלחמות משלה.

ככה גם אצלנו, לכל אחד מאיתנו יש את המבול הפרטי, מעברים בחיים, או אירועים שמחזירים אותנו לנקודת ההתחלה. להתחיל מבראשית. וצריך הרבה כוחות נפש להתחדש מתוך החורבן, כמו שעשה עם ישראל בתעצומות מדהימות לאורך כל ההיסטוריה. תמיד קם והתחיל מחדש.

אבל לעתים כשלא מתמודדים נכון עם החורבן, עושים לעצמנו כמעשי דור הפלגה. במקום להתחבר ולהרבות באהבת חינם, קל יותר להישאב להאשמה, לכאב, לפילוג וליפול מהר מאוד, חלילה, לזרועות של יאוש.

לפני המבול בני אדם היו זורעים פעם בארבעים שנים והתבואה שצמחה הספיקה לכל אותן שנים. הם היו ענקיים עם כוחות עצומים. חז"ל מספרים שאישה אחת ילדה בלילה, ואמרה לתינוק שעכשיו נולד, לך והבא לי נר שאוכל לרחוץ אותך. אנשים חיו מאות שנים. אבל במקום לעצור, להתבונן על כל הטובות שהקב"ה העניק להם, מילאו את הארץ חמס. גזל.

הקב"ה לא העניש אותם מיד, הוא נתן להם שנים ארוכות לראות את נוח בונה את התיבה, וציפה לשובם מדרכם הרעה, לשגרה טובה. גם אנחנו שואפים אליה, לשגרה מבורכת בלי זעזועים. מה שצריך זה להבין שכל פרט בחיים שלנו, זה הרצון האלוקי לעת הזאת, באופן מדוייק ממש. הקב"ה נתן לנו עולם מושלם בדיוק למה שאנחנו צריכים למלא את השליחות שלנו. והעניק לנו את הכוח של בחירה חופשית שבעזרתה ניתן להמתיק את מרירות החיים ולצמוח מתוך הנפילות.

מפרשת נח אפשר ללמוד ארבעה צעדים להתמודדות וליציאה ממשברים.

ראשית, להתחבר לכך שהמציאות ,כפי שניתנה , היא בשידור חי מבורא העולם. ה' יתברך מהווה את המציאות יום יום , גם אם יש בה כאבים וקשיים , תפקידם לסייע לנו להגיע לעבודה הפנימית שלנו ולקחת אחריות.

שנית, אחרי קבלת עול מלכות שמים והבנה שהכל מאיתו יתברך, נזכור שה' מצא את נוח, נקודה אחת חיובית בכל העולם הכושל. גם אנחנו נחפש ונמצא את הנקודה הטובה.

שלישית, נכנסים לתיבה. אותיות הבית. לא מחפשים אשמים ופתרונות בחוץ, אלא לוקחים אחריות, לבחון ולתקן את עצמנו. אחרי כל השלבים האלו,

בשלב הרביעי נחפש את שורש הצרה. אם נפנים שצרה היא אותיות צהר, אזי זה יחזק את התפיסה שזהו הפתח לשינוי, להתחדשות. והכי חשוב להאמין ביכולת שלנו לבחור מחשבות חדשות, ולהצליח להתעלות מעל התפיסה המצומצמת והאוטומטית שלנו.

השבוע מלאו חמש שנים להסתלקותו של מרן, מאור ישראל, רבינו עובדיה יוסף זצ"ל. בין כל הסיפורים והגדלות שלו, ריגש אותי הסיפור על מרן והרבנית שהגיעו לחוץ לארץ כדי לחזק שם את הקהילה היהודית. כמובן מרן ישב במשך רוב שעות היום ולמד. לפני כניסת השבת המארח שאל את מרן, "האם כבודו צריך משהו מיוחד בחדר שלו?, מרן חשב מעט והשיב שישמח אם תהיה לו מנורה קטנה, שיוכל ללמוד לאורה בלילה.

בעל הבית הראה לרב כי בארון הבגדים מותקנת מנורה קטנה, וכאשר סוגרים את הדלת, האור מוסתר והחדר חשוך. מרן שמח מאוד, ובהגיע ליל שבת הוא התיישב ליד הארון הפתוח והגה בתורה לאור המנורה הקטנה. אחרי זמן קצר עלה חשש בלבו כי האור שבוקע מפריע את המנוחה של הרבנית. היא אומנם לא התלוננה אבל כך הוא חש.

מרן לא רצה ללמוד תורה על חשבון הזולת, ועלה במוחו רעיון. הוא נכנס לתוך הארון וסגר אחריו את הדלת בצורה שהאור לא יוכל להפריע את שנתה. שם, בתוך הארון ישב מרן כפוף במשך שעות הלילה ולמד. כך מצאה אותו הרבנית בבוקר יום השבת.

כל מעשה חסד שאנחנו עושים, כל מחשבה טובה, בונה בתוכנו ‏את התיבה של נוח. שהיא למעשה הידיעה כי גם כשלא נוח לנו, אנחנו יודעים שאנחנו בתיבה ואנחנו בקשר עם בורא עולם. זה הקשר של האמונה וזו השלווה הפנימית האמיתית.

קחו על עצמכם פרק בתהילים, או כל קבלה טובה, להאיר פנים, לגמול חסד, לראות את הטוב, ולהרבות אהבה בעם ישראל. שיהיה הכל לעילוי נשמתם של קורבנות הציבור שלנו. נישא תפילה לבורא העולם שיאמר לצרותנו די, ושמרחשוון יהפוך למתוק ומלא בבשורות טובות.

‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎‎

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית