לכל אחד מאיתנו נוח לראות את צרכיו, הרגליו ודעותיו כדבר הנכון והאמיתי. אך מסתבר כי דווקא מה ששונה מאיתנו עשוי להעשיר ולגוון את עולמנו ואף יותר מכך, להעצים את קיום העצמי שלנו. אם נשכיל להבין זאת ולקבל את השונות של כל אחד, דווקא במגרש הביתי, נוכל לרומם, לזכך ולהעצים את עצמנו, את זולתנו ואת הקשר המשותף וההדדי.

בעולם הפוסט מודרני אנשים מרבים להשתמש בביטוי ה"אחר"כאשר הכוונה היא לזולת שהוא איננו אני, זה השונה ממני. לכאורה הכי פשוט וקל לבחור לא להכיר באחר, להתעלם ממנו, לברוח מההתמודדות איתו, מאחר והוא כביכול מאיים עלינו, אך כאשר נבחן את הדברים נמצא כי בקבלת האחר הרווח אינו רק שלו אלא גם שלנו.

המפגש של "האני" עם "האחר" יוצר מצב חדש, הדורש מהאדם לראות מציאות אחרת. באותה המציאות הוא פוגש מולו את האחר – זולתו, כאתגר שעליו להתמודד איתו ולקבלו. 'אף הוא שומע, רואה, מרגיש וחושב בדיוק כמוני, אך בדרך אחרת, ייחודית משלו'.

בין אם אנו מסכימים לדעותיו או לחלקן, או איננו מסכימים עימו כלל, אין הכרח להזדהות עם דעותיו, אלא רק לקבלן כחלק ממנו, לקבלן כמשהו שהוא שונה מאיתנו ובכל זאת אנו שומעים אותו, מקשיבים ושוקלים ולא חוששים מפניו על עצם היותו שונה. עצם העובדה שאנו מאפשרים לשוני להתקיים, חיזקנו את הבחירה בעצמנו, הדגשנו את מי שאנחנו והרי לנו שניים שונים שיצאו נשכרים זה מזה.

חיי היומיום מזמנים לנו אינספור התמודדויות עם האחר: בחברה, במסגרת העבודה / לימודים וכו'. אך המקום האופטימלי בו נוכל להרוויח מקבלת האחר הוא דווקא בחיי הנישואין והמשפחה.

בטריטוריה הבטוחה הזאת נוכל לפגוש במציאות האחר, במלוא העוצמה. במקום הטבעי שלנו, במקום בו אנו מרגישים הכי נוח, משוחרר וחופשי, עבודת ה"אני ו"האחר" תקבל משנה תוקף בו כל אחד מבני הזוג יוכל לצאת מהאני העצמי שלו למרחב הבין אישי של האחר. זו אומנם משימה לא פשוטה, אך בהחלט אפשרית.

בדרך כלל, מנסה כל אחד לשנות את זולתו שיתאים להיות כמוהו, מבלי להכיר בעצמאותו וייחודיותו. כך נוצר פתח לחזית של התנגדות מהצד של זה שלא מקבלים אותו ומנסים לשנותו ועוד מריבה יוצאת לדרך. הרצון לגרום לשני להיות כמוני קיים מאחר ובדרך כלל חוויית השוני מרתיעה ומאיימת, אך כאשר יהיה דיאלוג הדדי ממקום בוגר ובשל, לא רק שהשוני לא יאיים, הוא גם יפרה ויתרום לשני בני הזוג.

במקום שיש רתיעה מהשונה, הדיאלוג יפנה את מקומו להאשמות הדדיות ולתוקפנות מילולית. על ידי ההכרה בזולת, תוך קבלת השונות שבו, נצליח למצוא את המשותף המחבר ובו זמנית נכיר בקיומו הנפרד והנבדל מאיתנו. קשר המושתת על קבלה זו יסייע בהתמודדות החיים, ישמור מתינות ויגן על הזוגיות גם במצבים בהם קיימים פערים בדעות בין בני הזוג .

זאת ההזדמנות בה יוכלו האיש והאישה לצאת מן המיצר האישי של כל אחד מהם, למרחב הבין אישי של הזולת, זאת אומנם משימה לא פשוטה, אך בהחלט אפשרית!

ובשאיפה למטרה זו, על מנת להביא למפגש פורה, יעיל והדדי, עלינו לפתח באופן נרכש ומודע, כישורי הקשבה ודיבור לצורך הבנת הזולת ורגישות לצרכיו. כאשר נרגיל את עצמנו לשמוע ולהשמיע בנחת ומתוך כבוד הדדי, נוכל גם לקבל דברי האחד את השני למרות שונותם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כאשר שני בני הזוג המגיעים מבתים בעלי תרבות שונה, גם אם שניהם הגיעו לאותו מקום, הרי שכל אחד מהם הגיע במסלול אחר מזולתו. אין באפשרותם לבטל את דרך ההגעה לאותו מקום וכאשר הם מקבלים אחד את השני הם יוצרים בכך מסלול מקרב ביניהם.

דומה הדבר לשניים העומדים ניצבים על פסגת הר ומשקיפים לנוף נפלא. האחד רואה את פלאי הבריאה דרך עיניו הכחולות והשני רואה דרך עיניים חומות. ניתן לשער כי שניהם רואים ומתפעלים מאותו הנוף באופן אחיד. אך כאשר הם ישוחחו ביניהם וישתפו אחד את השני במראה הנוף כפי שכל אחד רואה מבעד עיניו, וכפי שכל אחד מהם חווה ברגשותיו, הם יגלו כי לכל אחד נקודת מבט משלו.

וכאשר ימזגו צבע בצבע, וכל אחד מהם יספר לזולתו על משהו אחר וייחודי שבלט לעינו בהביטם אל אותו הנוף, שניהם יקבלו "צבעוניות חדשה" שנוצרה מתוך המבט האחד של ה"אני" ומבטו השני של "האחר". עצם השיתוף גרם לשניהם להיות נשכרים דווקא באמצעות ההתמזגות של שני מקורות המבט השונה. מצב זה נוצר רק כאשר כל אחד מהם אפשר מקום למבט זולתו.

כאשר יש מקום גם לאני וגם לאחר זולתי, מתרחב נוף הבריאה בעולמו של הבורא המשתקף דרך העיניים של שניהם גם יחד. אותה השתקפות, כמוה כהזדמנות נפלאה להתרחבות וצמיחה האישית של השניים, וזאת בעודם מכבדים ומאפשרים את קיום האחר לצידם. בסופו של דבר קבלת האחר כחבר משתלמת יותר.

כותבת המאמר היא יועצת זוגית, פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות.