חסל סדר פסח. תם ונשלם. מותיר אחריו כאוס בדמות ערימת משימות אימתנית שדורשת טיפול, רוכסני חצאיות שכבר אינם נסגרים בהינף יד ואסופת תמונות מבילויים נעימים עם היקרים לנו בחיק הטבע, לצד ריח חרוך וכה ישראלי של בשר שמנוני הנצלה על המנגל.

טרחנו עבור החג כה רבות, ציפינו לו במשך שבועות ארוכים, לחוש מעט מן החירות הנלווית ליקיצה טבעית בבוקר, לקרני שמש חמימות המלטפות את הפנים ברוך ולאכילה כיד המלך עם ייסורי מצפון מינימליים כי בכל אופן, חג. אגרנו כוחות ושבנו בחזרה לתלם, שמחים ועליזים.

אך מפגש אחד עם חברת נפש השליך אותי באחת לאחור. פחות מעשור עבר, אולם הזכרונות צרובים וצורבים היטב בליבי. הכיצד אוכל לשכוח?

***

אני מביטה בעיני האיילה החומות והיפות שלה, מתקשה להאמין לגיבוב המילים הטיפשי שיצא מפיה, לקט משפטים של ייאוש, של ויתור.

איך יתכן ששוב זה נגמר עוד בטרם התחיל? לרגע קט גם אני חשבתי כי הפעם ״זה זה״, זה קורה, ובגדול. כל ה"חבילה" נראתה מבטיחה. התאמה כמעט מושלמת. הרקע, האישיות, העיסוק, החיבור, אפילו פרט שולי כמו הגיל, מצא חן בעיניה. כפפה ליד. הפגישות שלהם יחדיו היו כל כך מהנות. כמה כוח היא קיבלה מהן, זריקת מוטיבציה. לשניה האמינה כי גורלה ישתנה. אולי יתמזל מזלה. אולי סוף סוף היא תמצא את השקט אחריו היא תרה.

ומדוע זה היה צריך לקרות בדיוק אחרי החג, שגם ככה צלע את דרכו לאורך השבוע עד שנגמר והשאיר לה בפה תחושת הקלה, אך עם זאת חמוצה?

***

שבתות וימים טובים הם לא כוס התה שלה. אני יודעת, ומתקשה שלא להבין לליבה, גם לאחר 5 שנות נישואין ולמרות העובדה שאני מבלה את חיי בהמתנה נצחית לשבת המלכה, כבר מיום ראשון, בכל שבוע מחדש. היא מתעבת אותם ואפילו סולדת מהם. או אז הבדידות מכריעה וניכרת כל כך.

היא חשה אותה במלוא עוזה בעת שכל בני משפחתה מתיישבים בזוגות סביב השולחן האלגנטי הערוך בקפידה עם כלי כסף בוהקים, מחוייכים, לבושים במיטב המחלצות והיא, יושבת בדד, בצד, מכונסת בעצמה, רק רוצה לברוח לחדרה, לתת דרור לדמעות להרטיב את כר הנוצות הרך ולהפעיל את מאיץ הזמן הדמיוני שמייחלת שהיה ברשותה, אל יום ראשון בשבוע, אל השגרה שהיא כה אוהבת. היא לא חשה חיבור, ולו הקטן ביותר, ל"קרנבל" שמתחולל סביבה.

***

הכל יש בה. היא נאה, היא מוכשרת, היא חכמה, היא שאפתנית ומעל לכל - היא איכותית. איכותית מדי, ניתן לומר. אולי פה קבור הכלב. האם היא מרתיעה? מאיימת? אולי היא צריכה לשנות את דרך הפעולה שלה?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אבל עם כל הקושי העצום והקול הריאלי שלא תמיד יש לו מקום, אנו חייבות לפנות מקום בראש למחשבות חיוביות בלבד. "תחשבי טוב, יהיה טוב", אני אומרת לה, אסור לך לחדול להאמין ולו לשבריר שניה. ״לא, זה משמיים. ה׳באשערט׳ שלך מתעכב. אל לך ליפול לתהום הזאת. השנה נראה אותך מתחת לחופה. אני מבטיחה לך״.

אני מנסה בכל כוחי, בפעם המיליון, לגייס את כל המילים הנכונות והנסיון האישי שלי כדי כדי לעודד ולשכנע אותה שיום יבוא וזה יגיע, מהר מכפי שהיא מעלה בדעתה, בקלות ובשמחה, וזה יהיה טוב יותר מהתמונות שבדמיונותיה, מעבר לציפיות.

גם אני זכיתי לשוט בסירה הזאת. סירה רעועה וחסרת יציבות, כזו שכל משב רוח קליל יכול להופכה על פיה ולהטביע אותה בים הסוער, האכזר, של עולם מעוכבי השידוך.

את מסע החתחתים שהיא עברה, עברו רבים מאיתנו, והוא לא מסתיים כשנמצא הזיווג. הוא רק פונה לכיוון אחר, מתחיל מסלול חדש ונתקל בבעיות שונות מאלו שהורגלנו אליהן במהלך חיי הרווקות. ״קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף והאוקיינוס שלך יבקע, רק היאזרי בסבלנות והמשיכי לשחות, אל תאמרי נואש", אני מסכמת ומייחלת שהצלחתי להרגיע את רוחה הדואבת לזמן מה, אפילו מועט, עד הפעם הבאה.