אאא

א.      מקור הדין

הגמרא במסכת גיטין (סד ע"א) דנה במקרה בו בעל הפקיד גט ביד שליח ובשלב מסוים התעורר ויכוח בין השליח והבעל לשם מה הופקד הגט בידיו של השליח: הבעל טוען כי ההפקדה נעשתה לשם שמירה והחזקה ומבלי כוונה לגרש את האישה, ואילו השליח טוען כי הגט הופקד בידיו לשם גירושין והוא השליח משמש כשליח לקבלת הגט וממילא הגירושין חלו מעת הגעת הגט לידיו.

במקרה זה נחלקו בגמרא רב הונא ורב חסדא טענתו של מי מתקבלת וממילא מה דינו של הגט, רב הונא סובר כי הבעל נאמן בטענתו שהגט הופקד ביד השליח לשמירה ולא לשם גירושין, ואילו רב חסדא סובר כי טענת השליח מתקבלת וממילא הגירושין חלים.

הגמרא מבארת את סברות רב הונא ורב חסדא: רב הונא סובר כי הבעל נאמן בטענה שהגט הופקד לשמירה בלבד משום שאם כוונתו היתה לתת את הגט לשם גירושין, הרי שהבעל היה יכול למסור את הגט ישירות ליד האישה מבלי להידרש למתווך.

(לשיטת רש"י ותוס' בסוגיא מדובר שהבעל והאישה נמצאים באותה העיר ולכן אם כוונת הבעל היתה לשם גירושין הרי שהוא היה נותן את הגט ישירות לאישה, הריטב"א ועוד ראשונים סוברים שלשיטת רב הונא הבעל נאמן גם כשאיננו מצוי באותה העיר עם האישה ועי' בית שמואל סי' קמא סע"ק עו).

רב חסדא סובר כי השליח נאמן וזאת משום שגם הבעל בהתנהלותו ובהפקדתו את הגט בידיו של השליח הוכיח וגילה כי הוא מאמין לשליח וסומך על דבריו (דהא הימניה הבעל) וממילא יש להאמין לטענת השליח ולפסוק את הדין על פי דברי השליח.

נחלקו הראשונים לבאר מדוע לשיטת רב חסדא השליח נאמן: רש"י (ד"ה מי) מבאר כי נאמנות השליח מבוססת על טענת מיגו, שהרי ביד השליח קיימת אפשרות לתת את הגט לאישה וממילא האישה תהיה נאמנת לומר כי היא מגורשת מתוקף היותה מחזיקה את שטר הגט בידה, לאור האמור נאמן השליח לומר כי הגט הופקד בידיו למטרת גירושין במיגו שהיה יכול לתת את הגט לאישה.

תוס' (ד"ה שליש) מבארים כי נאמנות השליח מבוססת על גמירות דעתו של הבעל לסמוך ולהסתמך על השליח וממילא הבעל מסכים מראש לכל דברי השליח גם אם יאמר שהגט ניתן לו למטרת גירושין.

להלכה פוסק השו"ע את שיטת רב חסדא (ומביא את מחלוקת הראשונים במקרה בו הבעל האישה והשליח מצויים בעיר אחת) "ואם הוא מודה שכתבו, אלא שאומר שלא נתנו בתורת גרושין אלא בתורת פקדון, והשליח אומר שקבלו שתתגרש בו, השליח נאמן, אפילו אם שלשתם בעיר אחת. ויש אומרים שאם שלשתם בעיר אחת, הבעל נאמן, דאם איתא דבתורת גרושין יהבה, לדידה הוה יהיב לה..."

ב.      שיטת הרמב"ן בעניין חתם על שטר חוב הכתוב בשפה זרה מבלי להבין את הכתוב

לאור האמור לעיל כי עם מסירת שטר הגט לידי שליח הבעל מקבל על עצמו בגמירות דעת מלאה להסכים לכל דברי השליח, לרבות טענה כי הגט הופקד בידיו לשם גירושין,  כתב הרמב"ן (הובאו דבריו בבית יוסף חו"מ סי' מה סע"ק ג) כי דין נאמנות השליח שיסודו הוא גמירות דעת וקבלת נאמנות והתחייבות מתקיים לא רק בשטר גט אלא גם בדיני חיובים.

כתב הבית יוסף (חו"מ סי' מה סע"ק ג) "כתב בתשובה להרמב"ן סימן עז על הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו והיינו טעמא דשליש וכו' "

עוד סמך הרמב"ן את דבריו על דינו של רבי יוחנן (כתובות קא ע"ב) כי אדם יכול לחייב את עצמו לשלם לחברו למרות שלא היה אירוע מקדים לחיוב ולמרות שאין סיבה לחיוב, וזאת משום שעצם ההתחייבות גם אם אין לה כל טעם וסיבה יוצרת חיוב מוחלט, ועל המתחייב לקיים את דבריו. (בגמ' מבואר כי ההתחייבות צריכה להיעשות בפני עדים או באמצעות שטר למרות שאינו חתום).

ג.       פסק השולחן ערוך והנפקויות ההלכתיות

להלכה פסק השו"ע (חו"מ סי' מה סעי' ג) את שיטת הרמב"ן "הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של גויים והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בפתחי חושן (חלק י פרק ח סע"ק יט) הביא את דברי הריא"ז ענזיל שסובר כי דין השולחן ערוך לעניין התחייבות החותם למרות שלא קרא את הכתוב בשטר, מתייחס רק לשטר הלוואה או שטר חיוב, שכן אדם יכול לחייב את עצמו ולקבל על עצמו את נאמנותם של אחרים, אבל בשטרות קניין שנדרשת בהם דעת מקנה, הרי שלא נוצר חלות קניין מבלי שהמתחייב להקנות קרא את הכתוב בשטר הקניין ומבלי שהוא גילה דעתו באופן מוחלט לעניין הקניין.

עוד כתב הריא"ז ענזיל כי אף בשטר חיוב יש להסתפק האם המתחייב מחיל על עצמו חיובים בשל נאמנות המלווה עליו, וממילא גם אם המלווה מסר למתחייב שטר לחתימה הרי המתחייב נושא בכל חיובי השטר למרות שהוא לא קרא את הכתוב בשטר ההלוואה, או שמא ההתחייבות נוצרת כאשר המתחייב סומך ומאמין לסופר או לכותב השטר(כדין שליש / שליח בגט) , וממילא לא נוצרת התחייבות "עיוורת" ביחסים שבין המלווה והלווה ללא התערבות של גורם שלישי כגון הסופר שכתב את השטר.

לאור האמור עולה כי באופן עקרוני חתימה על כתבי התחייבות ללא קריאתם מראש יוצרת חלות התחייבות מוחלטת, ובוודאי במקרה שבו הלווה מיוצג הרי שהוא סומך דעתו על הכתוב בשטר ומתחייב באופן מלא ומוחלט.

 

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה התלויה בנסיבות הפרטניות של כל מקרה לגופו.

לתגובות: stern1416@gmail.com