אם מישהו היה אומר לי לפני 9 שנים שיום אחד אני יעמוד באחד הטקסים הכי חשובים שיש במדינה ואני אדבר, אם מישהו היה אומר לי שלפני 9 שנים שיום אני אעמוד פה ואדבר על עשיה חברתית ואיך עושים את זה - הייתי צוחקת לו בפנים.

אני? האישה שבוכה כמעט כל לילה, שלא יודעת מה יהיה מחר, האישה שמפחדת שמחר יקחו את הילדים ושאולי מחר יפטרו אותי.

הייתי בת 29. אמא לשלושה ילדים קטנים, אם חד הורית בתהליכי גירושים בלתי נגמרים. בבת אחת, ברגע ש'זה' התחיל, הרגשתי איך המניות שלי יורדות.

מאישה מוערכת בקהילה, שכולם מכירים ומעריכים, הפכתי להיות למישהי שהיא בלתי נראית. לא מדברים איתה, רק מדברים עליה. לאחת שהורסת משפחות, והכי גרוע, שלא הבנתי את זה, לא קלטתי מה אני אמורה לעשות, ולא הסכמתי לקבל את זה שהמעמד שלי צנח, ורציתי לשנות.

קוראים לי פייני סוקניק, אני בת 37, פעילה חברתית ויזמת חינוכית. אני עומדת בראש ארגון "באשר תלכי", ובאתי קצת לדבר על עשיה חברתית, על מקומות שצריך לעשות גם כשקשה, מקומות מפחידים, ואיך בכל זאת עשינו את הדברים האלה.

אז איך הקמתי את "באשר תלכי"? ישבתי אז לבד בבית, בודדה. אלמלא המשפחה שלי שעזרה לי, לא יודעת איך הייתי שורדת, אבל בכל זאת, הייתי לבד וחיפשתי חברות. זוכרים? לא מדברים? אף אחד לא מדבר על גירושים וכולם אמורות ללכת בשקט, להוריד את הידיים, להסתכל בצד ולהגיד תודה שעוד נותנים לי להשכיר את הדירה ולהגיש תודה שלא העיפו את הילדים שלי מבית הספר, וזה סיפורים אמיתיים. אני לא מגזימה.

ישבתי עם 4 חברות טובות בשבת אחת, ואמרתי להן: תקשיבו. אני רוצה לשנות את הדרך שבה מתייחסים במגזר החרדי לאמהות חד הוריות ולנשים גרושות. 4 חברות, אחת מהן פה, היא תזכור את זה. אחת מהן אמרה לי: השתגעת? לא מספיק מה שעברת ברמה האישית, את הולכת להקים עלייך את כולם? יגידו עלייך שאת פמיניסטית, יגידו עלייך שאת רוצה להרוס את כל החברה החרדית. לא מספיק? לא הספיק לך? אני לא איתך.

אחרת אמרה לי: זה חשוב, את צודקת, אבל אין לי כוחות, זה לא בשבילי. אני רוצה לסגור את הפרק ולהתקדם הלאה בחיים.

השלישית אמרה לי: את צודקת, זה חשוב ואני לא אעשה את זה,אבל את תעשי את זה ואני לצידך. והיא עוזרת לי עד היום.

וכך, בין השמשות בשבת, קמה "באשר תלכי", מילים הלקוחות ממגילת רות, האומרת לנעמי באשר תלכי - אלך. זה שם שמבטא חוסר שיפוטיות, קבלה ועזרה בדבר הזה.

תאמינו לי שלפעמים התפללתי שאני אהיה אלמנה. אלמנה מחבקים, נותנים מענקים, אף אחד לא יגיד מילה קשה, יחבקו את הילדים שלה ויעזרו להם. אבל על אם חד הורית וגרושה יסתכלו אחרת. עדיין.

אז אמרתי בואו נשנה את זה. נקים קהילה בתוך קהילה לאלו שאומרות "היינו חרדיות עוד לפני שהתחתנו, ואנחנו נישאר חרדיות, וכל עוד אנחנו רוצות אנחנו נישאר פה". מקהילה של 15 נשים, אנחנו היום קהילה של יותר מ-3,000 נשים בכל רחבי הארץ!

אז איך עושים כזה דבר? קודם כל, חושבים חיובי. כולם אומרים לי, אם יש לך ביקורת על מה שקורה בחברה החרדית, אז למה את נשארת? אוהבים להגיד לי את זה גם מבחוץ, וגם מבפנים. זה הבית שלי. זה הקהילה שלי. ולכן זה כואב לי ולכן אני לא אעזוב אף פעם ולכן אני אשפר כל מה שאני יכולה. אז כשמפריע לכן משהו כי זה חשוב לכן, תזכרו שזה מתוך אהבה.

אנחנו ב"באשר תלכי", אנחנו לא חבורת גרושות ממורמרות שבוכות כל היום על מה שעשו להן ומחפשות נקמה. אנחנו לא שם. אנחנו במקום של כלים ועקרונות להתמודדות ולהצליח עם האתגר הזה. לחשוב חיובי. לחשוב על הקהילה שלנו ועל המשפחה שלנו, ואז מצליחים.

דבר נוסף: אהבה. יש אגדת עם אינדיאנית על סבא שישב עם הנכד שלו ואמר לו כי בכל אחד יש שני זאבים. אחד טוב, של אהבה ושייכות, השני רע, של בדידות וניכור. שאל הנכד את הסבא: איזה זאב מנצח? ענה לו הסבא: הזאב שאתה בוחר להאכיל אותו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אנחנו בוחרות להאכיל את הזאב של האהבה ושל המחויבות, ועשייה שחברתית שמגיעה מהמקום הזה, היא העשייה המנצחת.

הדבר השלישי הוא: אמונה. פעם מישהו אמר לי "את לא חרדית". שאלתי אותו למה, ענה לי: כי אני עושה לשם שמיים. עניתי לו: כל מה שאני עושה, זה לשם שמיים.

אלו שלושת הדברים: אהבה, אומץ ואמונה - ושהכל יהיה לשם שמיים.

קרדיטים:

הפקה- עזריאלי הפקות

מולטימדיה: חיים ועקנין ושמוליק בן הרוש | ויזואלייב - VisuaLive

צילום וידאו- נעמי רטבי

צילום סטילס- חיים גולדברג