השבוע קפצתי לגיחה קצרה בברית, רק להגיד מזל טוב ולרוץ הלאה לעבודה. אבל אז פגשתי אותו: ה"קיר". מסך רקע מעוצב שעליו עמדה היולדת עם התינוק הקטן. חשבתי לעצמי, עוד רגע היא מסיימת ואוכל לגשת, אבל אז התחיל הסט: פעם עם פרח, פעם עם סידור, פעם היא מביטה בו בערגה ופעם הוא מחובק. עמדתי שם, מחכה לרגע אנושי של "מזל טוב" פשוט, והבנתי שהפכנו מצופים באירוע לשחקנים בסט צילומים שלא נגמר. פעם זה היה רק בחתונות והיום זה מלווה אותנו כמעט בכל שמחה משפחתית.
כשהגרביים הופכות למהות
בואו נדבר רגע על ההכנות. חודשים קודם אנחנו מתעסקות בסרט לשיער ובגרביים שייתנו את ה"לוק" המושלם, זה שינציח את הילדים כמלאכים בגלריה. אנחנו משקיעות הון ואנרגיות בבגדים שכל מטרתם היא להחזיק מעמד בדיוק חמש דקות של תמונה, לפני שהקטן מתמרח בשוקולד של הבר או נרדם עם הבגדים היקרים. המאמץ להוציא את הפריים המושלם הפך לעבודה במשרה מלאה, שמתחילה הרבה לפני שהנגן הראשון עלה לבמה.
זה גולש גם לרגעים המקודשים ביותר. על הכסא כלה, ברגעים שפעם היו שמורים לתפילה חרישית ודמעות של התרגשות, המצלמה הופכת לעיקר. אף אחד לא אומר שכלה לא צריכה להצטלם או להתפלל 24 שעות, ברציפות אבל כשכל כך הרבה שעות מוקדשות לתמונות במקום לסידור התפילה, רגעים לפני הקמת בית יהודי, אנחנו חייבות לשאול את עצמנו - לא הגזמנו?!
מסדר צבאי בגינה השכונתית
וזה לא רק בחתונות או שמחות משפחתיות. אפילו יציאה תמימה לגינה הופכת למסדר. "כולם להסתכל לפה!", "תוריד את היד!", "אל תעצום עיניים!". אנחנו מקפיאות רגעים של אושר טבעי כדי להפוך אותם למזכרת קפואה, ובדרך לעיתים הורסות את החוויה עצמה. הילדים כבר יודעים לדקלם חיוך "לפי הזמנה", אבל האם הם זוכרים שנהנו באותו רגע, או שהם רק זוכרים את אמא מנסה לתפוס את הזווית של השמש?
מזכרת מתוקה או שיעבוד?
אין ספק, תמונות הן אוצר. מי מאיתנו לא נהנית לדפדף באלבומים אחרי עשור ולהתרפק על הזיכרונות? אי אפשר להגיד לחובבי התמונות להפסיק, וזה גם לא הכיוון. אבל השאלה היא על המקום המכובד, אולי מכובד מדי, שהן תופסות בחיים שלנו. האם לא הגזמנו כשהקדשנו חצי אירוע לתיעוד במקום לחיבור אנושי? אולי כדאי שלצד ה"קיר" המעוצב, נשאיר גם קצת מקום לרגעים לא מושלמים, לא מבוימים, כאלו שפשוט חיים אותם.
0 תגובות