א. המדינה כולה הזדעזעה השבוע משפיכות דמים מיותרת, שהתחילה ממריבה על חניה והשאירה יתומים אומללים ואלמנה חולנית, אדם בגיל מעל 70 לוקח אקדח ופשוט יורה בגלל מריבה טיפשית, לא ניתן לעבור על סדר היום ללא זעזוע פנימי עמוק ממעשה שפל שכזה.
ב. השבוע הוזמנתי על ידי פעילי נוער לבקר בשעות הלילה באחד מחופיה הצפוניים של הכנרת, לדברי הפעילים הגעתי בערב חלש בו נמצאים רק 1500 נוער בחוף, אין טעות במספר אלף חמש מאות! ערבוביה של נוער שחלקם ממוסדות נחשבים ביותר בציבור הדת"ל, שמגיעים לשם לפרוק ולהתפרק, לולא עבודת הקודש של אותם פעילים נפלאים ההתפרקות של רובם הייתה יכולה להפך להתפרקות כרונית, "בימים מלאים יותר יש במתחם 3500 נוער" הם מסבירים לי בכאב.
ג. פגשתי השבוע תלמיד ישיבה לצורך שיחה אישית לבקשת משפחתו, במהלך השיחה הוא חשף לי את אשר על ליבו, "אני רוצה להיות פתוח יותר ובישיבה שאני לומד לא מרשים ולכן אני רוצה לעזוב". גלגלנו את השיחה, עד שהבנתי ממנו את נושא הפתיחות אליה הוא חותר, "אצלנו בישיבה אסור ללכת עם יד בכיס, או עם שרוול חולצה מקופל, ואני כן רוצה לשים יד בכיס ולקפל שרוולים", הפטיר והסביר כי הוא רוצה יותר פתיחות... ממה שהישיבה דורשת.
ד. השבוע בג"ץ קיבל את עתירתו של ראש העיר (לעת עתה) ההזוי של טבריה, אדם שפגע בכל הקודש והיקר לעם ישראל, אדם שנבחר דרך המדיה והשמצות וזלזול בליבת העם היהודי, הוא עמד מול בית המשפט העליון והסביר שהוא מסוכסך עם השר הממונה עליו ולכן לא ראוי שהשר הזה ידיח אותו, כמו נהג שדרס שוטר וסירב להיעצר על ידי המשטרה כי הוא הרי דרס שוטר וזה לא אובייקטיבי ששוטרים יעצרו אותו...
זלזול בחיי אדם, בני נוער בפורקן, אנשי חינוך ששוללים חרות נורמטיבית לנער, וראש עיר ובג"ץ המנוגדים לכל הגיון, הם תוצאה של תהליך חינוכי רקוב במדינה!
הרש"ר הירש בפרשתנו פרשת מטות (במדבר פרק לה פסוק לד) מסכם את מציאות חיינו:
"האדמה שוללת מן האדם את קיומו אם הוא אדיש להשמדת קיומו של אדם בידי אדם. כאן זו אדמת החברה האנושית הלאומית ומקום השכינה בתחתונים. והרי כאן שני ענינים: הרווחה החברתית של העם המושתתת על הכניעה לה' ועל קיום תורתו, והשראת השכינה בארץ המובטחת לאדם אם ירומם את חיי הכלל אל ה' (ראה שמות כה, ח). שני אלה תלויים בהודאה ובהכרה במעלת האדם שנברא בצלם. כל התורה כולה עומדת על שלושה יסודות: על המשפט, על החסד בחיי החברה ועל הקדושה המוסרית בחיי הפרט; והואיל וכך, הרי כל התורה כולה תלויה בכך אם מכירים או שוללים, אם מודים או כופרים במעלת האדם שנברא בצלם. המשפט תלוי בהכרת האדם שחבירו נברא בצלם אלהים, והחסד והקדושה המוסרית תלויים בהכרת האדם שהוא עצמו נברא בצלם אלהים. אולם אם צלם האדם הוא צלם הבהמה, אם הוא יצור גופני כשאר כל בעלי החיים בבריאה, הרי גם המניע לחייו הוא רק אלימות, אנוכיות וסיפוק יצרי הבהמה, ושוב אין מקום לדבר על משפט ועל חסד ועל קדושה מוסרית. או אז טומאה שורה בעולמו של האדם ובתבל ארצו, ואין טומאה אלא שיעבוד גופני וחוסר חירות שסופם אלימות והשחתה. ואם האדם בביתו והעמים במדינתם נכנעים לחזון האליל של הבהמה, שוב אין מקום לה' בארץ; כי ה' דורש עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת בקדושה מוסרית, אולם אדישות הכלל לשפיכות דמים היא כפירה גלויה במהותו האלוהית של האדם והיא מכריזה על הטומאה כעל עקרון חיי האדם והעם. ולפיכך אומרת התורה לכלל ישראל במדינתו: ולא תטמא את - הארץ אשר אתם ישבים בה; אל תכריז באדישותך לדם האדם שעקרון הטומאה שולט בארץ; אל תשליט את הטומאה בארץ "אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה"
לא ניתן להגיע בטענה לנוער שמחפש ריגושים על שפתה של הכנרת, בארץ שחיי האדם הפקר, בארץ שהנורמה הבהמית היא צביון ההנהגה בראשיות השופטות וראשות ערים, הנוער הזה הם תוצאה ישירה של עולם שכזה, בזמן שכזה שהדבר היחיד שאנו במצבנו יכולים לעשות הוא לקדם פעילות מעשית של חינוך ראוי ומכיל, של חינוך שיודע להגדיר כללי ברזל באהבה גדולה, לו ימשיך הציבור החרדי לטמון את ראשו בחול ולחשוב שאליו לא תבוא הצרה הזו, עוד תקופה לא ארוכה נמצא את עצמנו מול שוקט שבורה, ולכנרת עדיין יש חופים פנויים כמו לירדנית ולעוד כמה מקורות מים רבים.
תלמיד ישיבה שרוצה לעזוב באר מים חיים בגלל כללי חינוך נוקשים והזויים שלא שמענום מעולם מגדולי המחנכים ומורי הדרך בחינוך והוראה, שלא יתפלאו אם יום אחד ימצאו את תלמידיהם לנים לחופה של עירו של רון קובי, או משלימים מנין תפילה בקפריסין.
ונסיים בדבר טוב -
באותו חוף נוראי ישנה סיירת של מלאכים שעושים עבודת קודש כפשוטו, יהי חלקי עמהם, הם סיפרו לי שבתשעת הימים החוף ריק לגמרי.... היות ואלו ימים של אבל ואסור לרחוץ בהם... רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א היה עושה מזה מטעמים, השיבנו ה' אליך ונשובה!
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין