“הוא סוף סוף הקשיב לי — לא כדי לענות, אלא כדי להבין”
זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לו מה באמת נשאר ממני אחרי הלידה.
הם ישבו בסלון. הילדים כבר נרדמו, המיטה לא קראה להם, והיה שקט.
היא שלפה את המשחק שקיבלה מחברה — משהו עם כרטיסים, “בלב אחד” קראו לזה.
המדריך המלא לבחירת מחשב גיימינג
והוא — הוא בא רק כי היה לו נעים לשבת איתה. אולי לשתות תה.
ואז היא פתחה כרטיס.
ביקשו ממנה לחזור לרגע שבו היא עוד הייתה ילדה.
לצייר את הכוחות שהיו לה. לכתוב מה האמינה שתהיה.
והיא שתקה. ואז התחילה.
“לפני שנולדו הילדים, חלמתי להיות משהו גדול. לא יודעת, אולי לכתוב. אולי להמציא. רציתי... להיות נראית.”
הוא לא ענה. רק לקח את הכרטיס שלו, שקרא לו לעודד, להכיל, להציע ביטחון.
וזה מה שהוא עשה. בלי לתקן. בלי עצות. רק היה שם. באמת.
הם לא זכרו מתי בפעם אחרונה דיברו ככה.
והיא אמרה לו — “כבר שכחתי איך זה מרגיש, שאתה לא ממהר לתקן אותי.”
בלב אחד - הוא לא משחק. הוא רגע. רגע שחוזר כל פעם מחדש כשמשחקים
מושלם לזוגות, הורים וילדים, מטפלים — ולכל מי ששכח שמותר לדבר עמוק.
"רק רציתי שתקשיב. ואז גיליתי שגם אני לא מקשיבה"
הם היו זוג “טוב”. באמת. בלי דרמות, בלי סערות.
אבל מתחת לפני השטח נבנה תסכול שקט.
"אני מדברת איתו והוא עונה לי פתרונות," היא אמרה לחברה, "אני לא צריכה תיקונים. רק הקשבה."
החברה שלפה קופסה קטנה. “אני איתך. לכי תנסי. אל תשפטי לפי האריזה.”
בערב הם התחילו.
כרטיס. שאלה.
מה היית עושה אם היו לך 48 שעות ביממה?
הוא דיבר על חלומות ישנים. היא סיפרה שהיא חולמת על שקט.
אבל אז הגיע רגע האמת —
כרטיס ששאל: מתי הרגשת בפעם האחרונה שאתה לא מובן?
והוא אמר: “כשאת עונה לי עוד לפני שסיימתי משפט.”
היא הרגישה שהיא קיבלה סטירה. אבל גם מתנה.
כי הוא אמר את זה בעדינות. מתוך משחק.
ופתאום היא גילתה - לא רק הוא לא הקשיב. גם היא לא.
מאז, הם משחקים כל שבוע.
זה התחיל בתור "יאללה ננסה", והפך למפגש אמיתי, כזה שלפניו מכבים את הפלפון ופשוט נהנים.
אני איתך הוא לא רק משחק של שאלות. הוא מראה. הוא מרחב שבו כל מילה נמדדת באהבה.
זוגות, חברים, בני נוער — זה הקשבה אחרת לגמרי.
כאן לוחצים ומתחילים סוף סוף לשמוע אחד את השני
הילד שלי הרגיש שמישהו סוף סוף רואה אותו — וזה לא היה אני. זה היה אחיו בן השש
אמא אחת סיפרה שהילדים שלה כל הזמן רבים. הגדולה צינית, הקטן רגיש, והבית — מלא טונים גבוהים.
היא קנתה את המשחק קסם אישי כי חיפשה “משהו חינוכי שיעביר להם את הערכים האלה שאני כל הזמן חוזרת עליהם.”
אבל מה שהיא לא ציפתה לו —
זה שאחרי שהבן הקטן שיתף בחוויה מצערת מהגן, הבת — זו שתמיד מגיבה בביקורת — שלפה כרטיס תגובה חיובית.
ואמרה לו:
"אתה אמיץ שהלכת גם כשחששת."
והוא — הוא פשוט חייך. אבל חייך אחרת.
כאילו חיכה לזה. כאילו משהו נפתח בו.
אחר כך היא אמרה לי:
"כל החינוך, כל ההרצאות, כל החוזים המשפחתיים – לא הצליחו לעשות מה שכרטיס אחד במשחק עשה בשתי דקות."
קסם אישי זה תחרות — אבל מהסוג הנכון. מי שמגיב ברגישות – מנצח.
המשחק שגורם לכל אחד – ילד, הורה, מנהל צוות – לרצות להיות האדם שמרגיע, ולא זה שמצית.
כאן מתחילים לצבור נקודות על טאקט אמיתי ומיומנויות חברתיות
מה כל כך מיוחד בשלושת המשחקים האלה?
הם לא נוצצים מבחוץ.
הם לא מציעים את "שינוי חייך ב-10 דקות".
הם לא נולדו במשרד שיווק — אלא מתוך קליניקה שבה אנשים שתקו, נשברו, דמעו — ואז התחילו לדבר.
טובה הניג, מייסדת בית איתן, היא תרפיסטית זוגית, מטפלת באמנות, יועצת חינוכית ומומחית באבחון רגשי.
היא ראתה מקרוב איך זוגות מתרחקים, איך ילדים נסגרים, איך הורים מאבדים סבלנות — לא בגלל שהם לא רוצים. אלא כי אין להם כלים.
אז היא יצרה אותם.
המשחקים שלה הם כלים מוסווים — עטופים באהבה, משולבים בעקרונות טיפוליים, ומעוררי לב.
אז אם אתם:
המשחקים של טובה הם בשבילכם!
אל תחכו לשיחה הגדולה. תתחילו במשחק קטן.
0 תגובות