לא צריך להכות כדי לפגוע | על הנזק שגורם לילדים הכעס בבית

הכעס משנה את המוח: ראיות נוירוביולוגיות

מחקר שהתפרסם בשנת 2021 בכתב העת NeuroImage בחן ילדים שגדלו בסביבה הורית נוקשה (גם ללא מכות פיזיות), ומצא שינויים פיזיים במבנה המוח שלהם, במיוחד באזורים הקשורים לעיבוד רגשי כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס. החוקרים כתבו:

"חשיפה להורות נוקשה, גם כשאינה כוללת אלימות פיזית, נקשרת לשינויים בקישוריות העצבים במעגלים האחראיים על עיבוד רגשי." (McLaughlin et al., 2021)

'פיקח שבחיות' | מסע מרתק אל תוך עולמם הפסיכולוגי של בעלי החיים

אבישי לוי|12.06.25

המשמעות: כעס הורי מתמשך אינו רק רע מבחינה רגשית — הוא ממש משבש את האופן שבו הילד לומד לפרש ולהגיב לעולם, נזק מוחי פשוטו כמשמעו.

צעקה היא לא רק קול רם – היא אלימות רגשית

הפסיכולוגית ד"ר לורה מארקאם, מחברת הספר 'הורה רגוע, ילד מאושר' (Peaceful Parent, Happy Kids), מזהירה מפני ההשפעה המערערת של צעקות בבית:

"צעקות הן צורה של אלימות מילולית. הן מפעילות אצל הילד את תגובת 'הילחם או ברח', ומלמדות אותו לפחד מההורה – במקום לבטוח בו."

לטענתה, ילדים אלה אינם לומדים גבולות, אלא לומדים להסתתר — רגשית ופיזית, דבר שיכול ללוות אותם לאורך שנים רבות ואף להשפיע על חיי הזוגיות שלהם כבוגרים.

מחקרים רחבי היקף חושפים: פחות אמון, יותר חרדה

סקירת ספרות רחבה שפרסמו גרשוף וגרוגן-קיילור בשנת 2016 ב־Journal of Family Psychology העלתה כי גם כשההורות אינה כוללת ענישה פיזית אלא רק שיח נוקשה, צעקות, או הפחדה — הנזק עדיין קיים:

"קשיחות הורית, גם בהיעדר ענישה פיזית, מנבאת באופן עקבי הסתגלות פחות טובה של הילד."

מחקר אורך נוסף שהתפרסם ב־Development and Psychopathology (2020) בחן מאות ילדים לאורך עשור, והראה כי:

"ילדים החשופים לכעס הורי כרוני מצויים בסיכון גבוה יותר להפרעות מופנמות – ובמיוחד לחרדה ודיכאון." (Schaefer et al., 2020)

במילים פשוטות — זעם הורי עלול לחנוק את הביטחון הפנימי של הילד, להחליש את הדימוי העצמי שלו, ולפגוע ביכולתו לפתח חיים רגשיים בריאים.

ההורה הוא הווסת – לטוב ולרע

ד"ר דן סיגל, מומחה בעל שם לנוירופסיכולוגיה ומחבר הספר ילד בעל מוח שלם (The Whole-Brain Child), מסביר כיצד תגובת ההורה במצבי קונפליקט מעצבת את מערכת העצבים של הילד:

"כאשר הורה 'מאבד שליטה', מערכת העצבים של הילד נכנסת למצב הישרדות. אבל כאשר ההורה מווסת את עצמו – הוא מווסת יחד איתו גם את הילד."

כך נבנית הרגלת תגובה. כשכעס פוגש כעס — הילד לומד התפרצות. כשכעס פוגש רוגע — הילד לומד ויסות.

מה אפשר לעשות?

מודעות עצמית והפחתת התפרצויות

הצעד הראשון הוא הכרה בכך שהכעס מזיק. לא תמיד קל לשלוט, אבל חשוב לזהות מתי זה קורה, מהם הטריגרים, ואיך לעצור את הסחרור רגע לפני הפיצוץ.

התנצלות ותיקון

ילד ששומע מהורה "טעיתי", לומד שיעור חשוב בחמלה ובאחריות. זו לא חולשה – אלא עוצמה הורית.

פנייה לעזרה מקצועית

טיפול ממוקד להורים (למשל CBT או הדרכת הורים רגשית) מלמד לזהות דפוסים ולהציע תגובות מיטיבות יותר. אם הכעס הוא שוכן קבע בבית, כדאי לשקול טיפול שכזה.

יצירת שגרה של שיח רגשי בבית

להפוך רגשות – גם שליליים – למשהו שמותר לדבר עליו, ולא לפחד ממנו. ככל שההורה נוכח רגשית – כך הילד לומד להרגיש ולהירגע.

בסיכומו של עניין, כעס אינו אויב – יש לתת לו מקום בצורות שונות. אבל כשהוא הופך לסגנון חיים ויוצא מכלל שליטה, הוא מרעיל את הדינמיקה המשפחתית ופוגע בשורש הנפשי של הילד. לא נדרש הורה מושלם – אלא הורה שמוכן להיות מודע, לתקן, ולהתפתח.

המסר שעובר אז לילד הוא: גם כשיש סערות – אפשר לעבור אותן יחד. בשלווה.

מקורות:

McLaughlin, K. A., et al. (2021). NeuroImage: Harsh parenting and brain structure.

Gershoff, E. T., & Grogan-Kaylor, A. (2016). Journal of Family Psychology: Harsh discipline and child outcomes.

Schaefer, J. D., et al. (2020). Development and Psychopathology: Parental anger and internalizing disorders.

Markham, L. (2012). Peaceful Parent, Happy Kids.

Siegel, D. J. & Bryson, T. P. (2011). The Whole-Brain Child.