אאא

לעולם לא נשכח את הרגע שהבנו שהתינוק הקטן שלנו הפך לפעוט, עם רצונות ודרישות משל עצמו. היינו בסופרמרקט אחר הצהריים, ערכנו קניה קטנה, יחד עם ילדנו שהיה רגוע, שליו ונינוח. או לפחות כך חשבנו. 'אנחנו רק צריכים כמה מצרכים קטנים', חשבנו לתומנו. 'התורים קצרים, חמש דקות וסיימנו'.

ואז עברנו ליד מדף שהיה עמוס בשקיות עם חטיף מסוג מסוים. הוא היה במבצע, אז היתה תצוגה מיוחדת שלו בלב החנות. נציין, שהוא גם במקרה אחד החטיפים האהובים על יורש העצר שלנו. הוא איבד עשתונות, לא פחות.

עשינו מיד את כל הדברים הלא נכונים (שחשבנו שהם דווקא כן נכונים) כדי לעצור את זעמו. תפסנו שקית ודחפנו אותה לידיו ('רק שירגע'), אבל שקית אחת לא הספיקה. הוא רצה ארבע. לא פחות. פתחנו את החטיף כדי להסיח את דעתו, התחננו אליו בטון המרגיע ביותר שהצלחנו לסגל לעצמנו: "מותק, אתה צריך להירגע. מקודם כבר קיבלת סוכריה. עוד מעט תאכל ארוחת ערב. בקרוב נצא מכאן. אני צריכה שתירגע", נימקנו. דקה אחר כך, 50 אחוז מהחבילות שנחו על המדף היו על הרצפה. בלית ברירה, סידרנו אותן בזריזות ופנינו לכיוון הקופה.

אם אתם הורים, כנראה שהמקרה הזה לא זר לכם. רופא הילדים הנודע, ד"ר הארווי קארפ מספר איך כדאי לנהוג בתרחישים מסוג זה: להדהד את רגשותיו המצערים של ילדכם באותם רגעים, כשהוא 'מאבד את זה' - ולא להתעמת איתם או לשנות אותם. איך עושים את זה? שימוש בביטויים קצרים וחזרה עליהם, אך גם בעזרת נימה המשקפת את רגשות ילדכם בעת התפרצות זעם.

בואו ונדון לרגע בגישה הלא נכונה לטיפול בהתקפי זעם. התפרצויות זעם הן בלתי צפויות ויש המון דברים שיכולים לגרום להן, אומר קארפ. "לפעמים הפעוט עייף, רעב, מגורה מדי. הוא יכול פשוט להיות משועמם", הוא מסביר. "ההורים מבצעים את הטעות באותה השניה: הם מנסים להרגיע את הילד שלהם על ידי הבעת אהבה לרגשותיו. הם יגידו: "מתוק, אני יודע שאתה רוצה את הממתק. אני אשיג לך ממתקים אחר כך. אני צריך שתירגע. מתוק, מתוק, תירגע עכשיו'".

אבל הנה הסיבה שזה לא עובד: "זו גישה פגומה מיסודה - ובסופו של דבר, אפילו מזיקה לעצבים של הילד", מסביר קארפ. "חשבו על זה ככה: כשאתם נסערים, אתם מכבים את המוח הבוגר שלכם והופכים לפחות הגיוניים ופחות סבלניים. אתם הופכים להיות יותר צעירים והמוח הימני שלכם נכנס לפעולה, שמתייחס יותר לדרך שאתם מדברים ולא למילים שאתם אומרים".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

במילים אחרות, להגיד משהו כמו: "אה, זה מאוד מרגיז. גם אני הייתי מוטרד מכך", מרגיש מעט מתנשא במקום להכיר בצורה אמיתית ברגשות הילד. "זה הופך למקרה שבו יש פער עצום בין מה שהוא עושה לאיך שאתם מדברים. זה מוביל לצרחות יותר", מוסיף קארפ.

זו טכניקה שבה אתם בעצם מסקרים את התקף הזעם, אומר קארפ. "הילד בסופר שרוצה את הממתק? אמרו בנחרצות, 'אתה רוצה את זה עכשיו! אתה אומר, זה שלי! אתה רוצה את זה עכשיו! אתה אומר, זה שלי!' אחרי שתחזרו על זה שמונה או 12 פעמים, הוא יסתכל עליכם בעיניים הגדולות שלו כאומר, 'כן, הבנת את המסר'. זה הרגע שאתם נכנסים עם ה'אבל' או הסחת הדעת".

במובנים רבים זה דומה לאיך שאתם מגיבים כאשר הפעוט שלכם מאושר. "כאשר אין לו התקף זעם, אתם לא הופכים את טונכם לרציני ואומרים: "אה, זה מאוד מצחיק. אני רואה שאתה נהנה''. אתם אומרים, "אההה, זה מצחיק! אתה אוהב את זה! אתה אוהב את זה! זה נחמד!'".

אז מה קרה כשהעמדנו את השיטה למבחן עם הילד שלנו? זה עבד. הפעם היינו בחוג מוזיקה והבן שלנו לא רצה להיכנס לטיולון וללכת הביתה, אז ניסינו את הגישה של קארפ: "אתה לא רוצה להיכנס לטיולון! אתה לא רוצה לעזוב! אוף, זה הכי גרוע! אני יודעת! אתה עצוב!". זימנו קול שהיה מוגזם (וקצת מביך מול אמהות אחרות) במקום להיות נוזפים ומתנשאים. בננו הופתע בהתחלה, אחר כך דעתו הוסחה ובשלב זה אמרנו: "הקשבה טובה! עכשיו, בוא נחגור אותך". כן, הזעם עדיין היה קיים, אבל הוא נגמר תוך דקה או שתיים.

המשימה הושלמה.