כולם מכירים את הביטוי "המעשה הוא העיקר"! הביטוי נגזר ממאמר המשנה (אבות סוף פרק א) "לא המדרש עיקר אלא המעשה".
שמעתי פעם "שְׁנוֹרֶר" אחד (שכל היום היה חושב איך להוציא כסף מאנשים) אומר בצחות: ה"מעשר" הוא העיקר!
אצל שלושת האבות מצאנו שהפרישו מעשרות: בסיום מלחמת סדום נפגש אברהם עם מלכי צדק "ויתן לו מעשר מכל". בפרשתנו מסופר "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" ורש"י מציין בשם רבותינו שהוא אָמַד את יבול השדה כדי להפריש מעשרות. ובשבוע הבא (פ' ויצא) מבטיח יעקב "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".
הרמב"ם (הלכות מלכים ריש פ"ט) מציין את תהליך התגבשות התרי"ג מצוות, וז"ל: "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון.. הוסיף לנח אבר מן החי.. אברהם נצטווה יֶתֶּר על אלו בַּמילה.. ויצחק הפריש מעשר...".
מעניין שאת מצות המעשר משייך הרמב"ם דווקא ליצחק ולא לאברהם (ויעקב). הראב"ד מציין זאת על אתר וכותב שכבר אברהם הפריש מעשר.
אז למה באמת הרמב"ם מייחס את מצות המעשר ליצחק ולא לאברהם?
מפרשי הרמב"ם מטפלים בבעיה זו בצד העיוני שבדבר. אחד התירוצים הפשוטים: "ויתן לו מעשר מכל" לא מדובר שאברהם הפריש מעשר למלכי צדק, אלא להיפך, מלכי צדק הפריש מעשר לאברהם כי באותו מעמד נהפך אברהם לכהן. אך תירוץ זה לא מסיר את הקושיה של הראב"ד אלא רק מעתיק אותה מאברהם למלכי צדק... ויעוין במפרשי הרמב"ם.
אך אנו ניגש לצד ההגותי-מחשבתי.
מהי מהות הצדקה? ומהי מהותו של אבינו יצחק?
הרמב"ם מונה מספר מדרגות בנתינת צדקה והנבחרת מכולן היא "מתן בסתר". שהנותן לא יודע למי נתן והמקבל לא יודע ממי קיבל.
מספרים על האישה המופלאה והצדקנית שרה שְׁנִירֶר (מייסדת "בית יעקב"), שהיא הייתה שְׁנוֹרְרִית "לא קטנה". היא הייתה עושה רבבות מעשי חסד ומכתת רגליה לאסוף צדקה עבור עניים, ובכללם גם עבור חלק מתלמידותיה שהיו עניות.
מספרים עליה שאחרי שהיא הייתה אוספת סכום נכבד עבור משפחה מסוימת, היא הייתה ניגשת לאחד הגבירים ואומרת לו: ראה, יש כאן סכום הגון. אך משפחה עניה-אומללה פלונית זקוקה לסכום כפול. אשר על כן תתן אתה את מחצית הסכום הנוסף וכל המצוה תהיה שלך, כי "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה"...
כלומר: היא הייתה מכתתת רגליה עבור עניים אומללים, ואת הזכות הזו היא הייתה מוכרת תמורת כסף נוסף שיתנו לעניים...
והיה שגור על לשונה של אותה צַדֶקֶתּ, "מתן בסתר" פירושו שהנותן לא חושב שהוא עושה טובה למישהו...
וזה מהות הצדקה!
להעניק לזולת כדי לעזור לזולת כדי לתת לזולת כדי להעניק לזולת. לא כדי להתגדל ולהתפאר בעיני עצמנו ובעיני הצופים.
באחת משיחותיו הקדושות של הרבי מיליובאוויטש הוא מציין שגם באנגלית יש ביטוי "צֶ'רֶטִי" (תרגום: צדקה). אז אם כך מה ההבדל בינינו לבין הגויים במצווה זו?
אלא מבאר הרבי יסוד גדול וחשוב:
המשמעות המדויקת של הביטוי צֶ'רֶטִי הוא "חסד". לא "צדקה". אלא "חסד"! היהודים עושים צדקה! הגויים עושים חסד!
ואם יאמר האומר: יחי, ההבדל הקטן... וכי מה ההבדל בין "חסד" ל"צדקה"? ובכלל "חסד" מצטלצל יותר טוב מ"צדקה".
נאמר לו: זה אמנם הבדל קטן, אך "זה הקטן - גדול יהיה"!!!
"חסד" משמעותו שהכסף שייך לי ואני עושה חסד עם הזולת. "חס-ד" נשמע מעין לקיחת חס-ות. אני נמצא מעל הזולת ואני "בעל המאה - בעל הדעה" עושה לשני טובה ונותן לו משלי.
"צדקה" משמעותה "צדק". הכסף שברשותי הוא בכלל לא שלי. הכסף שייך להקב"ה שנא' "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'". הכסף רק ניתן לי בפיקדון מאת ה' ואני מפזר את הכסף לעניים לפי כללי הצדק שה' קבע בתורתו. (אפשר לומר שצדקה = צדק + ה'. אדם שמכיר שהכסף שייך לה' ולכן הוא עושה "צדק" בכספו).
אדם שנותן צדקה ומתחיל להחזיק מעצמו... "שישו בני מעי שישו"... "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא"... על זה אמרה הגמ' (בבא בתרא י:) "וחסד לאומים חטאת" שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושים אינן אלא להתייהר (להתגאות)... כשיהודי ניגש לתת צדקה הוא ניגש בענווה ובצניעות מתוך הכרה שהעני מֶזַכֶּה אותו במצות הצדקה. ובלשון חז"ל (ויקרא רבה לד.ח.) "יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית".
תובנה זו דורשת תעצומות נפש גבוהות במיוחד. הרי כל מי שתורם רוצה שכולם ידעו... וכמובן שהוא יצוטט את הרשב"א שכתב "מצוה לפרסם עושי מצווה"... אבל כמה נגיעה אישית יש בדבר??? כמה אגו??? להגיע להכרה זו צריך התבטלות מוחלטת לפני רצון ה' כמאמר דוד "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך".
מדאתינן להכי, משהגענו להכרה זו, עלינו להתחקות אחר מעשי אבותינו ולראות מהיכן אנו שואבים מדריגה זו? הרי מעשה אבות סימן לבנים, מי מהאבות מעניק לנו בירושה ענווה והתבטלות שכזו?
מן הראוי לציין: כל האבות היו מרכבה לרצון ה'. כל ימי חייהם היו קודש לדבר אחד יחיד ומיוחד - הקב"ה. אך בכל זאת רואים שינויים בהנהגותיהם, וכשמציינים מעלת אחד מן האבות זה לא כדי להמעיט מערך האחר אלא כדי לחדד רעיון שעלינו ללמוד.
יצחק אבינו מצטייר כאבי אבות הפחד. "פחד יצחק". הוא ה"אבא" משלושת האבות שממנו מפיקים מדת היראה. בחסידות מציינים שאברהם מדתו חסד, יצחק גבורה ויעקב תפארת.
יש אנשים שחושבים שיצחק אבינו פחד מגיהנם. זה בכלל לא העניין.
"פחד יצחק" משמעותו "ירא בושת", ביטול מוחלט, פחד של בושה. לדוגמא: אם אדם נכשל בעבירה הוא ירא מהעונש ומבקש מה' שיסלח לו על חטאו. אך אם באמצע שהוא נכשל בעבירה פתאום 'תופסים אותו על חם' הוא מתבייש. ונתאר לעצמנו שמשה רבינו 'תופס אותו על חם'... איזה בושה... בשעת הבושה הוא לא חושש מהגיהנם... באותו רגע של בושה האדם רוצה להיקבר באדמה... הוא בטל ומתבטל ממציאותו.
התבטלות זו נובעת מהכרה שכלית א. בגדולת ה' ובאהבתו לה' שחטא כלפיו. ב. במהות החטא הפסול שעשה והפירוד והניתוק מה' שנוצר בעקבותיו. אדם ירוד נחות וגס לא מתבייש או בגלל שאינו מבין ערך גדולת ה' והקשר אליו או בגלל שאינו מבין מה הבעיה במעשה העבירה (או בגלל שניהם). ככל שהאדם יבין יותר בגדולת הבורא ויאהב אותו ויבין את גודל חטאו כך תגדל הבושה.
נמצאנו למדים שהיראה העליונה וההתבטלות המוחלטת לה' נובעת מתוך אהבה עצומה וכמיהה לה'. ושניהם, היראה והאהבה, נובעות מהכרה שכלית בגדולת ה'.
וזה היה יצחק אבינו. זוהי גבורתו וזה פחדו. האור האלוקי זרח עליו עד שהיה בטל ומבוטל להקב"ה מכל וכל. מהכרת האור האלוקי, מהכרת גדולת ה' נבעו כל אורחות חייו של יצחק. הוא היה מוכן להיעקד על המזבח... והוא עצמו סחב על גבו את העצים שבהם הוא עצמו הולך להישרף... והוא ביקש מאבא שלו שיקשור אותו חזק כדי שלא יזוז בשעת השחיטה... מאז הוא נשאר "עולה תמימה" לכל משך ימי חייו (לכן גם היה אסור לו לרדת למצרים. פרשתנו כו.ב.).
מאז העקידה היה יצחק עיור, ו"עיור חשוב כמת". זה הוסיף ותרם להתבטלותו המוחלטת לה'. וכפי שרש"י מציין שפסק ממנו יצר הרע, עד שה' קרא עליו את שמו בחייו (ריש פ' ויצא פסוק יג. וברש"י).
את המעשרות שהוא חילק לצדקה הוא נתן בלי לדעת למי הוא נותן... הוא נתן כי צריך לתת. זה "מתן בסתר".
הרבי מציין שהמעשר שהפריש יצחק היה מיבול התבואה שלו (לעומת המעשר שנתן אברהם שהיה ממה שלקח בשבי). באם לא היה מפריש יצחק מעשר, הרי כל היבול שלו היה "טֶבֶל", כך שהוא עצמו לא היה יכול להנות מיבול שדהו. נתינת המעשר שלו הייתה מתוך הכרה שהוא עושה טובה לעצמו.
אברהם נהג במידת החסד. "חסד לאברהם". כשאברהם אבינו העניק אוכל לעוברים ושבים הוא דרש מהם שיברכו את ה' בתמורה. זה אמנם לשם שמים. אבל אברהם הכריח את אורחיו בנוסחה הפשוטה: "בעל המאה ובעל הדעה".
זה אמנם מה שהיה נדרש מאברהם אבינו מפיץ האמונה.
אך אנו, בבואנו לתרום צדקה עלינו להעתיק את מדת ה"צדקה" של יצחק. לתת כדי לתת... לתת כי הכסף לא שלנו אלא רק פיקדון... לתת בלי להתגאות... לתת בלי לצפות לתמורה מהזולת. לתת "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך":
* * * * *
מספרים על אחד הרבנים שבסוף ימיו עלה לו הלחץ דם ולקחו אותו לבית הרפואה. הרופא מישש את ידו.
שאל הרב: למה אתה ממש את היד?
הרופא: כדי לבדוק את דופק הלב.
הרב: אבל הלב באזור החזה, לא ביד?
הרופא: נכון. אך דרך היד יודעים את הדופק.
נענה הרב ואמר: אכן, לפי כמות הצדקה שהיד מחלקת, יודעים כמה דופק ורגש יהודי פועם בלב...
* * * * *
יש צד נוסף במצות הצדקה, והוא: "עשׂר כדי שתתעשׁר" "מטבע זו לצדקה כדי שיחיה בני" ועוד כיו"ב.
המשמעות היא, שאומרים לאדם: תחשוב על עצמך כמה שאתה רוצה, העיקר שתתן ותעניק ותעזור לזולת... אך כדי לא לבלבל את "מהות הצדקה" עם הריווח שיוצא לנו מזה... וגם כי כבר ארכה היריעה... נשאיר זאת להזדמנות אחרת.
שבת שלום ומבורך!
לתגובות והארות: Misraeli770@gmail.com