אאא

במשך שמונה ימים ידלקו נרות החנוכה בבתי ישראל, לאות ולזכר ימי החנוכה  - בימים ההם. לזכר מאורע היסטורי עתיק יומין שהתרחש בעבר הרחוק. ובכן, מה הטעם להזכיר מדי שנה בשנה את המאורע הנושן הזה? וכי העבר לעולם לא יחדל? האם אותם יהודים שמסרו את נפשם אז, יחיו לעולם בזכרונינו? ועוד יוסיפו לשאול הנאורים, מדוע אתם חיים את העבר ולא את העתיד?

אכן, יהודי העבר לעולם לא ימותו, זכרם שמור לנצח בקרב העם היודע להכיר תודה נצחית לגדוליו מדורות העבר. והעבר היהודי גם הוא לא נס ליחו, תולדות ישראל מתחדשות תמיד בכל דור ומתעלות באור רענן ומזהיר המעודד ומביא לידי שיגשוג ופריחה.

ועל אחת כמה וכמה מאורע החנוכה.

///     ///     ///

סח לי חבר שהיה נוכח בטקס הדלקת נרות חנוכה חגיגית לפני שנים מספר, במשרדי אחת מהרשויות בישראל, רשות שאינה ידועה באהבה יתירה לתורה ומצוותיה.

הטקס החגיגי היה מושקע וכלל גם את הדלקת הנרות ושירת מעוז צור, וכמובן כיבוד עשיר של סופגניות 'בנות ימינו' אשר שודרגו ללא הכר בבחינת זה א-לי ואנווהו להתנאות לפניו במצוות ולחבב את המצווה באופן מהודר. 

חשבתי לעצמי – סח לי חברי – האם מכירים ויודעים חוגגי הטקס את מהותו של חג החנוכה? האם העמיקו במשמעות החג ומבינים הם אל נכון את קורות אותם ימים בעבר הרחוק שאת זיכרם אנו חוגגים במשך אלפי שנים.

///     ///     ///

שני אחים היו, יהושע וחוניו, ששימשו בכהונה גדולה בזה אחר זה, יהושוע כינה את עצמו בשם יזון ואחיו בשם מנלאוס, כאשר נאלץ מנלאוס לוותר על הכהונה לטובת יזון, הלכו הוא ובני טוביה אל המלך אנטיוכוס והבטיחו לו לעזוב את חוקי התורה ומנהגי ישראל וביקשו רשות לשוב לירושלים ולייסד בה גימנסיה יוונית.

יזון ששם את עיניו בכהונה הגדולה הבטיח גם הוא לאנטיוכוס הון תועפות תמורת הזכות לבנות את הגימנסיה בירושלים ולהעניק לתושבי העיר זכויות אזרחיות של אנטיוכיה. המלך נענה לבקשה וייפה את כוחו להוציאה לפועל, ואכן ייזון החל להדיח את בני עמו ולהשריש בהם את הפולחן האלילי היווני, ביטל את מנהגי ישראל ואת סדרי בית המקדש שהיו נהוגים עוד מימי המלכים, והנהיג במקום מנהגים חדשים זרים לרוח היהדות.

סמוך להיכל, הקים גימנסיה גדולה וכפה על טובי בחורי ישראל לבקר בה, הוא מעל בתפקידו ככהן גדול ועבר בגלוי על מצוות התורה וכתוצאה מכך נטשו גם כוהנים אחרים את מזבח השם ולא דאגו להקרבת הקרבנות. תחת זאת פקדו את היכלי היוונים להשתתף במשחקיהם ושעשועיהם, השפילו את כבוד התורה והיו גאים על השבח וההלל שחלקו להם היוונים על חטאיהם.

מה לא עשו המתייוונים הללו כדי להדיח את העם?

הם הפגינו לעיני כל ירושלים את שלל הפיתויים וגירויי היצר שבתרבות יוון, הציעו הצעות קוסמות ויתרונות מדינים וכלכליים לכל מי שיקבל עליו את הפולחן היווני, איימו ברדיפות ונגישות, בדיכוי ובכפייה, בעינויים ובמוות, לכל מי שישמור אמונים לחוקי ה', על היהודים נאסר למול את בניהם ולשמור על השבת, ללמוד וללמד תורה, ולהינזר ממאכלי טריפה.

הם בזו ולעגו לשומרי התורה על היבדלותם, על בורותם, הם טענו כי כל הצרות שבאו על ישראל הינם כתוצאה מהיבדלות זו, וכי הדרך הנכונה היא התערות בעמים, למידת חכמתם והשתלבות בכלכלה ובפיתוח המדיני והכלכלי העולמי.

ועל כן, התבלטה שבעתיים נאמנותם של יראי ה' אשר על אף הרדיפות והגזירות הוסיפו לשמור אמונים לה' ולתורתו.

מתיתיהו במעשהו, כאשר הוא מנתץ את הבמה שהציב שליח היוונים בעיר מודעית, והוא ממית את המבקש להקריב את זבח האלילים ואת פקיד המלך, בכך הוא פוצח במלחמה עקשת שבה 13 יחידים ובודדים נלחמים בצבא ענק ומוסדר הכול מאות אלפי חיילים ופרשים, פילים וכלי מלחמה.

הייתה זו מלחמה ניצחת של יחידים ובודדים, מאמנים בשמירת דרך השם, כנגד כל הטומאה שהביאו אחיהם אל ירושלים. מלחמה חסרת סיכוי לכאורה.  

ניצחון מלחמה זו הוא הניצחון של אלו אשר ביקשו לשמור את השבת, של אלו אשר ביקשו לשמור את מסורת השם ודרך התורה, לעומת אחיהם שביקשו לרמוס את השבת ואת כל הקדוש והיקר לתורת ישראל.

///     ///     ///

ובכן כאשר אנו חוגגים חג זה, עלינו לשים לב האם אנחנו בצד הנכון של מפת החגיגות, יהיה זה קצת משונה שמישהו יחגוג את הנצחון של הצד היריב..... יהיה זה מביך להתייצב בצד רמיסת התורה השבת המילה והחודש במשך כל ימות השנה, ובבוא ימי החנוכה לחגוג את הניצחון על שיטה זו.

אך מי יודע, הרי נר חנוכה מאיר למטה מעשרה ובמשנת החסידות משמעותו רבה להאיר אל נבכי כל לב יהודי גם אם הוא בבחינת למטה מעשרה, על מנת להדליק אבוקה של אור התורה והמצוות ולהצית את ניצוץ האמת על כל משמעויותיה.

ובכן, חנוכה אינו סיפור עתיק יומין, כי אם סיפור אשר מציב בכל עת ועונה את עם ישראל בפני אותו אתגר, משך אלפיים שנות גלות חוזר ומאיר אלינו סיפורו של חג החנוכה, שוב ושוב אנו ניצבים בפני אותם אתגרים, ההיסטוריה חוזרת על עצמה ומשחזרת תהליכים זהים, ועלינו מוטל להאיר את הנרות, לשמר את פך השמן הטהור, להציב פרסומי ניסא למהותו של חנוכה ולהדליק נרות בחצר קדשך.

///     ///     ///

בימים אלו אנו מציינים את יום השנה לפטירתו של אחד מגדולי מנהיגי תקופתינו רבינו בעל איילת השחר.

כאשר מביטים על דמותו הנערצת ופועלו, במבט שאינו מקומי ורגעי כי אם בראי תקופה, אי אפשר שלא לחבר את השפעתו ואת דרך פעולתו למהות חג החנוכה.

כמתיתיהו בדורו, נשא מרן הרב שטיינמן את לפיד האש לפני המחנה, האיר דרך וסלל נתיבות, כבאותה תקופה של ימי החנוכה סימל גם הוא את הדמות החלשה פיזית כביכול, אך עצומת שאר הרוח ואור בלתי נתפס של השפעה כלל עולמית.

הוא לא היה מנהיג של מחנה ולא של קבוצה, הוא לא ראה יחיד מול עיניו כי אם תקופה, הוא הביט בעינים נוכחות אל כל כלל ישראל כמקשה אחת וכל פעולותיו נגזרו ממבט ותפיסה זו. יהודי העיר בני ברק ונתיבות כיהודי מקסיקו פנמה ופריז, היו עבורו קבוצה אחת של העם היהודי והתהליכים שאותם ראה לנגד עיניו ליישם היו היסטוריים וכלל עולמיים.

במבט לאחור, מסעותיו סביב העולם, ובכל ישוב בארץ ישראל, כמו גם התייחסותו לכל נושא ולכל ענין, הציבו אות ומופת לעם היהודי בתקופתינו, מנהיגות חסרת פשרות שמציבה את התהליך וההשפעה ההיסטורית במרכז, ואילו את הזוטות והנושאים הרגעיים – משליכה לצידי הדרכים בחוסר חשיבות.

חנוכה תמיד איתנו, ונושאי נר חנוכה לאורך ההיסטוריה תמיד גם הם איתנו, מאירים את הדרך, סוללים נתיבות, חותמים את פך השמן בחותמתם הנשארת צרובה בהיסטוריה היהודית לנצח, ונרם לא יכבה לעולם.

///     ///     ///

את חינוכה של מנורת בית המקדש חגג עם ישראל לא פעם אחת ולא פעמיים, את השמחה הגדולה של חידוש פעילות בית המקדש  - גם זו הייתה שמחה שנחגגה פעמים אחדות. ובכל זאת חנוכת החשמונאים היא זו שנבחרה להיות מצוינת לדורי דורות.

משה רבינו, הנשיאים וכל העם חגגו את חנוכת המשכן במדבר, הייתה זו אכן חנוכת יסודו של מקום השראת השכינה  - לראשונה בקרב ישראל, כאשר בראש המחנה עומד מוסר התורה – משה רבינו ויחד עימו כל העם כולו מקבל על עצמו את עול מלכות שמים בתוך היכל השם.

לאחר ארבע מאות ושמונים שנה  של נדודים שונים, תקופות שונות, טלטולי המדבר, תקופת השופטים כאשר המשכן חנה בשילה, גלות המשכן כאשר נשבה ארון ברית ה' וגלה לארץ אויב ולאחר חזרתו חוגג שלמה המלך את חנוכתו השניה של המשכן בהקימו את בית המקדש.

שוב חלפו ארבע מאות ושמונים שנה, ושוב חגגו בשלישית את חנוכת הבית והמזבח, שבעים שנה לאחר חורבנו של הבית הראשון, זרובבל בן שאלתיאל בונה ומקים א בית המקדש השני יחד עם ישוע בן יוצדק הכהן הגדול ובעצה אחת עם הנביאים חגי וזכריה בהסכמתם של כורש ודריווש מלכי פרס.

אולם דווקא חנוכת החשמונאים אשר באה לאחר אותה מלחמה עקובה מדם כנגד היוונים, היא זו אשר זכתה למעמד היסטורי בדמות חג החנוכה.

אין זאת כי אם שחנוכה זאת כאמור, היא אות לדורות.

הייתה זו החנוכה המשמעותית ביותר עבור העם בהיבט ההיסטורי. היתה זו לראשונה התרחשות כואבת של חלקי עם ישראל עצמו  - ולא הגויים מבחוץ, אשר גררו את העם לעברי פי פחת וניסו לעקור את התורה ואת מצוותיה, רוח יוון פשתה בעם וסיכנה את עתידו – מבפנים, רוחות הפיתוי, האלילות, תרבות היופי וההשכלה של יוון איימו על העם מתוך תוכו ונגסו בבחורי ישראל ללא רחם.

אך נר קטן אחד, קבוצה נאמנה שבדרך הטבע לא היה סיכוי שתבצע את ההפיכה, הצליחה לעשות זאת.

מסר זה, על כל משמעויותיו הנו מסר היסטורי גדול.

יותר מכל חנוכות הבית שהיו עד לימי החנוכה. האיום הפנימי, המלחמה של הקומץ, הניצחון, כל אלו הינם יסודות איתנים בימים ההם ובזמן הזה, לאורך שנות הגלות, ובתחנות הרבות לאורכה – בהן נפגש העם שוב ושוב עם אתגרים אלו, וגם יכל להם.

והמסר הגדול עבורנו הוא להיות היחידים המשפיעים על הדור, להאיר דרך ונתיבות, בראש ובראשונה בתוך בתינו אנו, בחינוך ילדינו, להאיר להם את נר החנוכה שכן המצווה היא נר איש וביתו, פנימה אל תוך בתינו ומשפחתנו.

אך לא להסתפק בזאת ולהשלים את פרסומי הניסא לרשות הרבים, לשאת את אבוקת החנוכה החוצה, להיות שליח בציר ההיסטורי של העם היהודי, להציב בו סימן ואות לדורות ולוודא כי אור זה הינו תמידי ומאיר לכל יהודי את הדרך שבה צעדו אבותינו – לעיתים במסירות נפש, אולם עלינו לעשות הכל כדי שמסירות נפש זו תהיה תוך שמירה על חיים טובים ומאירים.