אאא

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב"

על ההתחלה, התחלת ספר חדש, התורה מטילה פצצה. גלות, מצרים.

במאמר המוסגר: חשוב לזכור, הסיבה שירדו למצרים, כי "יוסף היה במצרים". חז"ל מדגישים שבגלל שנאת אחי יוסף ומכירתו התגלגל שירדו למצרים. וע"ד מאמר רז"ל "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים". שנאת חינם היא מקור הגלות והחורבן החל מתקופת יוסף המשך בחורבן הבית והלאה (והמבין יבין) ונקווה שלא עוד.

אהבת חינם היא המפתח לגאולה!

אבל יש בזה עומק נוסף כדלהלן.

ונחזור לענייננו:

מי רוצה לצאת מהגלות? בעצם, מי לא רוצה לצאת מהגלות?

ובכן: "ידיעת המחלה חצי תרופה". 

כדי לצאת מהגלות צריך קודם כל להגדיר מהי גלות, ומשנדע מהי גלות נוכל לדעת איך להתקדם לכיוון הגאולה.

אז מהי גלות?

בפתיח להגדה של פסח אנו אומרים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". תרגום: זה לחם עוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

אומר בעל התניא שבמשפט זה - הפתיח של ההגדה - מקופל משמעות הגלות, כי היא ההגדרה הראשונה (בהגדה של פסח) שנאמרת לגבי גלות מצרים.

כשנבין טוב משפט זה יהיה לנו את המפתח לצאת מהגלות.

מה זה לחם עוני? מַצַה.

מצה זה לחם שלא נותנים לו לטפוח ולהתפתח. הקמח בטבעו נוטה להתפתח ולהתרחב - להחמיץ. קלגסי מצרים היו מאכילים את בני ישראל (אבותינו בארץ מצרים) לחם עוני כדי לדכא אותם, מי שאוכל מצות במשך שבוע שלם יודע עד כמה זה קשה... זה משביע מהר מצד אחד אבל קשה לאכילה מצד שני.

אנו אוכלים את המצות רק שבוע אחד בשנה, ובנוסף זה מצווה. אז בהחלט אפשר לשמוח במצווה זו למרות הקושי בגריסת המצה. אבל אבותינו בארץ מצרים אכלו לחם זה נון-סטופּ. וזה לא היה מצווה. זה היה חלק מהשעבוד. זה קשה ומדכא.

מוח האדם אוהב לגדול ולהתפתח, לשאול שאלות ולהחכים. מוח האדם זה הלחם הרוחני, המזון לנפש האדם. האדם רעב לדעת עוד ועוד. יש קשר בין הלחם הפיזי למוח הרוחני כפי שחז"ל מציינים "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טען דגן" (ברכות מ.א.) ז.א. שהלחם הפיזי מקנה דעת ושכל מסוים לתינוק.

כשאדם מבין ענין הוא מפתח כלפיו רגש מסוים. לכן המוחין נקראים אבות, והרגשות (קרי: המדות) נקראים תולדות, כי הם תוצר הנולד ומתפתח בעקבות ההבנה השכלית.

לדוגמא: אם נציע לילד קטן שטר של 200 ש"ח או גלידה חלבית נוצצת. מה הוא יעדיף לקחת? כמובן שזה תלוי בכמות השכל שלו. אם יש לו קצת שכל הוא יעדיף את ה-200 ש"ח כי הוא מבין מה ערכם ומשמעותם. אך יש לו פחות שכל הוא יעדיף את הגלידה.

תרגיל דומה נערך למשה רבינו בהיותו בן שנתיים. משה רבינו נִמְשַׁה מן המים ע"י בתיה בת פרעה. התינוק היה רעב ולא רצה לינוק משום מינקת מצריה. לכן בתיה מסרה את משה למינקת עבריה (היא יוכבד אמו) ולכשנגמל משה בגיל שנתיים הובא לארמון פרעה. פרעה התחיל להשתעשע עם מוישל'ה הקטן ואז תוך כדי שעשוע משה הוריד את הכתר מראשו של פרעה והניח על ראשו שלו.

מיד הזעיקו את החרטומים כדי לדון מה לעשות במורד הקטן, כפסע היה בין משה לבין גזר דין מות. עד שהציע אחד מן החרטומים לבדוק אם יש לקטנצ'יק הזה בכלל שכל. אם הוא מבין מה המשמעות של כתר על הראש. ובכן, הם עשו תרגיל (מבחן I.Q) למשה הקטן. הציבו לפניו קערת זהב מצד אחד וקערת אש מצד שני. והיה, אם משה יושיט ידיו אל הזהב הרי שיש לו שכל, ודינו מות על שחבש את הכתר לראשו. אך אם משה יושיט יד אל האש, זה הוכחה שהוא תינוק חסר שכל, ואינו בן מות.

משה שלח את ידו לזהב, כמובן, כי יש לו שכל. אך אז נחלץ המלאך גבריאל ודחף את ידו לכיון האש ובכך ניצל ממות. משה נכווה מן האש ומיד שלח את ידו מתוך אינסטינקט לתוך פיו ונכווה גם בשפתו ולכן נעשה מגמגם. (גם גמגום זה שייך למהות הגלות שיבואר להלן).

ובכן, המוח שואף אל על, להשכיל עוד ועוד. ומה קורה כאשר מדכאים אותו? מה קורה כאשר לא נותנים למוח להתפתח? זה בעצם מַצַה, לחם שלא נותנים לו להתפתח. זה גלות - זהו לחם העוני שאכלו בגלות.

משמעות הדברים:

האדם ביסודו הוא מאמין! ברור לו (באופן שכלי) שיש בורא לעולם! קחו דוגמא את אברהם אבינו, מגיל צעיר ביותר הוא התחיל לחקור מי ברא הכל... לאברהם אבינו היה מספיק שכל להגיע להכרה שהאלילים שאבא שלו מאכיל אותו הם הבלי הבלים... ז.א. כדי להאמין לא צריך לדחוק את השכל, צריך פשוט להפעיל את השכל בצורה נכונה.

מה קורה כאשר מדכאים את מוח האדם ומכניסים אותו לתוך מצרים - מֵצַרִים? לא נותנים למוח לחשוב בצורה נכונה, בכך האדם נכנס למצב גלות. גלות מצרים - מלשון מיצר ים. ים מסמל את החכמה העליונה. וכאשר מדכאים את המוח ולא נותנים לו להבין את ההיגיון שבאמונה, או אז המוח שהוא "ים החכמה" נכנס למיצר.

כאשר המוח מבולבל הוא מתחיל לחשוב איך לצאת מהבלבול. הוא שוכח שיש בורא ומנהיג לעולם. הוא חושב שכוחו ועוצם ידו יעשה לו חיל. מנקודה זו מתחילה הגלות!

הנה לדוגמא: השבטים הקדושים שמעו על חלומות יוסף ואמרו "לכו ונהרגהו ונראה מה יהיו חלומותיו". הם חשבו להתחכם. אבל הקב"ה הראה מי הבעל הבית. דווקא בגלל המכירה התגשמו חלומותיו של יוסף ונעשה מלך.

ישנו עוד סיפור על יוסף שמציג בדיוק את אותה נקןדה. יוסף מוקיר שבת. הגוי העשיר חשב לעצמו שהוא חכם גדול והוא יכול להציל את רכושו. הוא מכר את כל כספו והשקיע אותו ביהלום. ומה התברר? שדווקא בגלל המהלך הזה כל רכושו עבר ליוסף מוקיר שבת.

ללמדך: יש בעל הבית לבירה זו.

כל בר דעת, עם התבוננות נכונה וישרה, יראה זאת ויבין זאת, כי זו האמת. 

"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום".

גם אם אתה חזק כמו נפוליון, כוחך מוגבל. גם נפוליון הגדול חלם לכבוש את כל רוסיה. אז הוא חלם! יש השגחה פרטית על כל צעד ושעל. וה' הוא המחליט הבלעדי!

פרעה מלך מצרים הוא מלך הסילוף והעיוות. הוא מלך הגלות בעצמו. הוא מכחיש ומתכחש להשגחה העליונה.

לדוגמא: יעקב מברך אותו שהנילוס יעלה לקראתו (פ' ויגש), איזה כבוד גדול! ומה עושה פרעה עם הברכה הנפלאה של הרבי הצדיק רבי יעקב? הוא מכריז על עצמו אליל! "לי יאורי ואני עשיתיני" (אני עשיתי את עצמי) אני אליל הנילוס... (מילא הוא היה מייחס את זה ליעקב... נו. אבל אם טיפש אז עד הסוף...).

כמה טיפשות יש בזה. לקחת ברכה של יעקב אבינו ולהתהדר בה? (לכן ה' הביא לו מכות כדי שידע שיש "אצבע אלוקים"!)
הטיפשות הזו הולידה את שיא הרוע האנושי, כי מוח עקום מוליד מידות עקומות ורעות.

וכך מספרת התורה:

"ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף".

רש"י מציין שהוא אותו פרעה מתקופת יוסף רק שהוא עשה את עצמו כלא יודע. (אגב. גם אם זה פרעה חדש ממש, הרי יוסף לא היה לפני פרעה אלפי שנים כדי שהוא יספיק לשכוח אותו...) כמה רוע אכזריות ואטימות להתקלח בדם של תינוקות ולשעבד את בני ישראל הם הם בני יעקב שבירך אותו והם הם משפחתו של יוסף שהציל את מצרים מחרפת רעב.

הדרשנים אומרים אימרה נאה,

מה הפירוש שפרעה לא ידע את "יוסף". הוא לא ידע להפיק לקח מאחי יוסף ומיוסף מוקיר שבת. הוא לא הפנים שה' מנהל את העולם, וכמה שהוא (פרעה) ינסה להתנגד ה' יראה לו מי הבוס האמיתי.

פרעה אמר: "הבה נתחכמה לו פן ירבה", הוא חשב שהוא חוֹכְמוֹלוֹג.

השכינה ענתה לו: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". עַל אַפְּךָ וְעַל חַמָתְךָ.

פרעה מלך הגלות והמיצרים החדיר בתודעת ההמונים את הביטוי "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". זה הלחם חוק שהוא האכיל את בני ישראל בגלות מצרים. זה השכל הכי מטופש והכי לא הגיוני לחשוב שאני מנהל את העולם. זה הלחם עוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים - לכפור בהשגחה פרטית.

לכן ציווה פרעה להשליך את התינוקות היהודים ליאור. מבאר הרבי מליובאוויטש כמין חומר: היאור הוא אליל מצרים. הרי הנילוס עולה לכבוד פרעה ומשקה את השדות. פרעה חושב לעצמו "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". פרעה רצה לחנך את ילדי ישראל על ברכי היאור, על ברכי ה"כוחי ועוצם ידי" לכן הוא ציווה להשליכם ליאור.

אז איך עוצרים את התדרדרות הגלות?

איך מפתחים את הגאולה?

במילה אחת: אמונה.

אבל לא סתם אמונה, אלא אמונה חזקה נטועה על ברכי ההיגיון.

בשתי מילים: לדעת להאמין!

אמונה חזקה כזו ששום שאלה לא תוכל לזעזע אותה. זה גאולה.

כתוב בספרים: משה ראשי תיבות "ממכון שבתו השגיח" (תהלים לג.יד.)

משה - "מן המים משיתיהו". מים זה "ים החכמה". ומשה נִמְשַׁה מן המים, הוא סמל החכמה האלוקית.

ברגע שמשה הושלך ליאור התבטלה גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (כמובא בגמ' סוטה יב.א.)

המשמעות היא: שברגע שמגיע משה לעולם הוא הביא איתו את את האמונה לעולם. לכן התמלא כל הבית אורה ברגע שמשה נולד. וכאשר משה הולך ליאור הוא מביא איתו את האמונה לתוך זירת הכפירה והאליליות של מצרים. ומכאן התחלת הגאולה.

ולסיום מעין הפתיחה:

האמונה בהשגחה פרטית היא המקור לאהבת ישראל.

כאשר האדם חי בבועה שהוא מחליט לעצמו, ואין בעל הבית שמנהל כל צעד ושעל מה שקורה כאן. אז יש סיבה לשנוא את פלוני אלמוני שבחר לעשות לי עול. לכן המַצַה שהיא לחם עוני משמעותה מַצַה ומריבה.

לעומת זאת, כאשר האדם מאמין ויודע שהכל צפוי ומושגח מלמעלה, הוא יכול לסלוח בלב שלם ולדעת שלא פלוני עשה לי עולה אלא כך גזר ה' יתברך. כמו שמסופר בנביא שכאשר שמעי בן גרא קילל את דוד המלך בעת בורחו מפני אבשלום בנו אבישי בן צרויה רצה לערוף לו את הראש. נענה דוד המלך ואמר לו: "ה' אמר לו קלל".

כשאדם חי בגולה ומכניס לתוכה את האַלֶ"ף של האמונה, האַלֶ"ף של "אנכי ה' אלקיך" נוצר המילה ג(א)ולה.

עם אמונה וביטחון ומתוך אהבת חינם, נצעד תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה!

שבת שלום ומבורך.

לתגובות והארות: misraeli@gmail.com