כשראיתי פרסום עם הלוגו "נָשירה" עיניי נעצרו. החיבור של נשים ושירה העלה בי געגוע לשנות הסמינר, בהן היינו יוצרות מעגלים של שירה בדבקות, מתוך הלב, בכל תוכנית, מחנה, סעודה שלישית או מלווה מלכה. אמנם עברו כמה שנים מאז והנה, תפסה את מבטי מודעה על מקום עם הריח המוכר, הנוסטלגי והאהוב כל כך של ימי הנעורים.

"זה לא חוג וזו לא מקהלה - זה פשוט לבוא ולשיר", נכתב בה. אז נטלתי את רגליי ובאתי.

מעגל של כסאות באולם מוחשך קיבל את פניי. מצגת עם מילות השירים הוקרנה על הקיר, בליווי נגינת גיטרה ומיקרופון שעובר בין המשתתפות שמעוניינות לשיר סולו. אחת הנוכחות בחדר, שהתברכה בכשרון מוזיקלי, אספה לחיקה את הגיטרה של המנחה וזו עברה לנגן במלודיקה.

כולן היו שם: בנות סמינר, נשואות טריות ואף סבתות שעדיין אוהבות לשיר. עם כובע על הפאה ובלי, במטפחות או בסנוד ומגוון רחב של סגנונות של נשים חרדיות שמתי שרו בפעם האחרונה? אולי בשולחנות שבת (כמובן, רק אם אין אורחים...).

אני הייתי במפגש בבני ברק ואחותי במודיעין עילית והחוויה היא אותה חוויה, מרוממת, מחברת ומרגיעה. כן, יש גם בירושלים, בגבעת זאב ובבית שמש. באלעד תפתח קבוצה בעוד שבועיים וגם חיפה, אשדוד ואופקים על המפה.

אז מאיפה הרעיון? שאלתי את שולמית, המקימה של המיזם.

"האמת שזה מסתובב אצלנו במשפחה כבר כמה שנים ורק כשעזבתי עבודה אחרי 16 שנה, החלטתי למצוא לי עבודה שתתן לי גם סיפוק אישי", ענתה לי. "והרעיון עלה שוב. הגעגוע לשיר והצורך לצאת בערב לחוויה משחררת עם עלות סמלית (20-25 ש"ח) הלך ונרקם לכדי "נשירה"".

"כל אחת שסיפרתי לה על הפרויקט ונועצתי בה התלהבה והיתה עם נכונות להגיע ועם רצון לעזור להפיץ את הבשורה - כי לראשונה, יש לאישה החרדית מקום בילוי / תרבות מתאים ומותאם, בלי התחייבות לטווח ארוך - באים ומשלמים לאותו הערב. מאחר וכולנו עסוקות ושמחות, אז כשנשאר לך ערב פנוי ואת רוצה לבוא לשאוב כוח, את מוזמנת. לכן הפעילות מתקיימת בכל שבוע במקום קבוע".

אז נכון, זה חדש ועדיין לא כ"כ מוכר, אבל כדאי לך לנסות. גם כוס קפה / תה חם ומזונות לנשנוש השלימו לי את הערב שפרגנתי לעצמי.

והשוס, לאורך שעה וחצי כמעט לא ראיתי טלפונים ביד או באוזן. הן שמו הכל בצד ולקחו את הזמן לעצמן, לנשמה, למילוי דלק עד השבוע הבא.