אאא

מלאכת המשכן והצהרת שמירת השבת

מצוות שמירת השבת הבאה בתחילת פרשת ויקהל, מופיעה מייד לאחר בניית המשכן, כאשר שוב לאחר ציווי מצוות שמירת השבת שוב אנו חוזרים לפרטי עשיית כלי הקודש, הציווי ופירוט עשיית כל קהל ישראל כדבר אשר ציווה ד' בבניית המשכן, כליו והירתמות כל הקהל לתרומה, לעשייה, לבנייה ולהקמת המשכן.

חז"ל במסכת שבת לומדים מפסוקים אלו שבראשית פרשת ויקהל, את ההוראה שכל מלאכת המשכן נעשית בששת ימי המעשה, ואילו בשבת לא ייעשו מלאכות אלו, דהיינו מלאכות אלו הנעשות לצורך הקמת המשכן הם אלו המלאכות אשר נאסרו לעשייה בשבת ומכאן נלמדות אותן 39 אבות מלאכה אשר מהוות את היסוד והבסיס לשמירת השבת ולאיסורי המלאכה בשבת.

בניית המשכן, היא האתגר הגדול ביותר לכושר עשייתו של האדם בתחום עבודת הכפיים, כל כישרון וכל יכולת נקבצו ובאו לעבודת בניית המשכן, כל החומרים שבטבע גויסו לטובת מלאכת בניית המשכן, העץ, הכסף, הנחושת והזהב, הבדים וכל סוגי הטוויה והאריגה, בכישרון רב וביכולות ייחודיות אשר נעשו דווקא בכלי הקודש ואשר ממצות את כלל האפשרויות של החומרים והנעשה בהם - לטובת מטרה נעלה זו.

וכל אלו נקבצו ובאו יחדיו למען המשימה של 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - באמירה שיש בה כדי הצהרה על כך שכל חומרי הטבע וכל הכישורים האנושיים עלי אדמות מגויסים כולם יחדיו למען השכנת השכינה בתוכינו, כל סוגי החומרים וסוגי עיבודם או שינויים של חומרים אלו, במלאכות עצמן ובתתי המלאכות – אשר נקראים בלשון חז"ל תולדות המלאכה, כל אלו משועבדים לטובת רצון ד' בהגיעו לדרגתו הנעלה על ידי ייעודו ושיעבודו למשכן ד' – וזה הדבר העולה מתוך מעשים אלו, שאנו הופכים במעשים אלו את כל העולם הטבע וחומריו, סוגי עיבוד החומרים והכישרון האנושי – למען השכנת השכינה בעולם וכדי להפוך את העולם למקום שבתה של מלכות שמים.

המלאכות היצרניות והמלאכה הגרועה

אם נתבונן ב39 מלאכות השבת, נבחין כי כלל הפעולות הינם פעולות יצרניות - כלומר פעולות המביאות שינוי ממשי בדבר מסוים, ביצירה של שינוי זה מתגלה שלטון האדם על כל דבר גשמי, וההימנעות מיצירה זו ביום השבת מגלה את ההשתעבדות תחת עול הבורא והריבון האחד והיחיד, שהאדם השורר בעולמו אינו אלא כפוף לרצונו של הבורא שהוא אדון הכל.

כל זאת, למעט מלאכה אחת שאינה יצרנית, מלאכת הוצאה מרשות לרשות, שהיא אינה יצרנית ונקראת 'מלאכה גרועה', מלאכה זו לא הייתה נכללת במלאכות המשכן לולי נדרשה בדרשה מיוחדת. אולם גם מלאכה זו חשיבותה רבה בהיותה המלאכה היחידה שיש בה היבט חברתי של הוצאה מרשות לרשות, וגם היא מסמלת את מהות חיי האדם בצד החברתי והיחס של היחיד כלפי הרבים ולהיפך – שהיא מהות ההעברה מרשות לרשות בשבת.

גם חיי הגשם והיצרניות וגם חיי החברה אפוא – משועבדים לרצון ד' ולמען תכלית ייעוד האדם בהשכנת השכינה בתוך עולמו.

שמירת השבת וההצהרה

שמירת השבת היא איפוא לא רק קיום מצווה נוספת מתוך תרי"ג המצוות אשר אנו מקיימים כספר הוראות החיים, יש בשמירת השבת את ההצהרה הברורה כלפי כל היקום, כי כל אלו המלאכות אשר הופכות את האדם להיות השליט על הטבע וחומריו, על היכולת לשנות, לייצר, להפוך, לסדר, השלטון על כל דבר גשמי הנתון בידי האדם ובכישוריו, כל אלו אשר משמשים לבניית המשכן ולהמלכת ד' בעולם לבנות לו דיור בעולם, וכל אלו מושבתים ביום השבת בצו האלוקי, ומצהיר כי אין האדם שליט ביום זה על החומר כי אם אדון הכל שאליו ייעד האדם אל כלל הפעולות בששת ימי המעשה – וכל הכוחות הגשמיים והאנושיים מיוחסים אליו ואל מצוותו.

כה משמעותית היא שמירת השבת, וגם המלאכה הגרועה שבתוך כלל המלאכות, עד שבדברי הנביא ירמיה (יז) המתאר את ישועת ירושלים או חורבנה ותולה את הדבר בשמירת השבת, הוא מציין את מלאכת ההוצאה בנפרד - ואל תשאו משא ביום השבת כחלק מהציווי על שמירת כלל המלאכות האסורות השבת וחשיבותה.

שִׁמְעוּ דְבַר- ד' מַלְכֵי יְהוּדָה, וְכָל-יְהוּדָה, וְכֹל, יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם--הַבָּאִים, בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה, כֹּה אָמַר ד', הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל-תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם, וְלֹא-תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ; וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא שָׁמְעוּ, וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם; וַיַּקְשׁוּ, אֶת-עָרְפָּם, לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ, וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר, וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי, נְאֻם ד', לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת; וּלְקַדֵּשׁ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת-בֹּה כָּל-מְלָאכָה, וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל-כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים, הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם--אִישׁ יְהוּדָה, וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם; וְיָשְׁבָה הָעִיר-הַזֹּאת, לְעוֹלָם, וּבָאוּ מֵעָרֵי-יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמִן-הַשְּׁפֵלָה וּמִן-הָהָר וּמִן-הַנֶּגֶב, מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח, וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה--וּמְבִאֵי תוֹדָה, בֵּית ד', וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי, לְקַדֵּשׁ אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם--וְלֹא תִכְבֶּה.

הילדים בבית – הזדמנות טובה

תקופה זו מאופיינת בשהות ממושכת של הילדים בבית ההורים, מצב זה יש בו כדי לייצר לעיתים חיכוכים אבל יש לראות בתקופה זו בעיקר הזדמנות מיוחדת יותר מכל הזמנים האחרים בשנה שבה אפשר להביא בשורה חינוכית לילדים השוהים בבית ההורים, שכן בית ההורים הוא מקום חינוך יותר מכל מסגרת אחרת, בבית הוריו הילד לומד לדעת את העיקר והטפל ובעיקר להיות מוכשר בכל מידה נכונה למשך חייו. יש לנצל ימים אלו אפוא להשלמה חינוכית דווקא בנושא מידות ודרך ארץ ולהביא לילדינו את דרך החיים הנכונה והראויה.

בית ההורים הוא המקום היחידי, שבו גם החינוך לנימוס ודרך ארץ עשוי להפרות את הילד לכל ימי חייו, ואילו בית הספר – מקום לימודיו, מסוגל להיות לו רק לעזר במשימה זו. רצוי מאד שרכישת המדות הטובות וההתרגלות בהן, עד כדי הפיכתן לטבע שני, תיעשה בחופשיות, ללא כפיה. משום כך אין בית הספר מתאים ביותר לתפקיד הוראת הנימוסים והחדרתם בלב התלמיד. בית הספר יכול, בשעת הצורך, לכפות על תלמידיו התנהגות טובה ומנומסת, אבל אינו מסוגל לחנך לדרך ארץ. חסרים לו הזמן וההזדמנויות המתאימות.

ההבדל בין ההתנהגות בבית להתנהגות בבית הספר

לכן יקרה לעתים קרובות, שתלמיד מסוים נחשב בבית הספר לילד מנומס וממושמע, בעוד שבבית הוריו הוא מתפרע ומתנהג בגסות כלפי כל בני הבית, או על כל פנים אינו מדקדק שם בכל כללי הנימוסים המקובלים. ילד כזה אין לו חוש ורגש של נימוס ודרך ארץ, ורק תחת מרותם וביקורתם של מנהלי ומורי בית הספר הוא מרסן את עצמו.

אולם בדיוק רגש כזה ניתן לרכישה רק על ידי החינוך בבית. ההזדמנויות והיכולת לחנך בבית חינוך פנימי אמיתי למידות טובות טוב יותר כאמור מזה שהוא יכול לרכוש בבית הספר, בבית, החינוך למידות טובות והתנהגות נאותה הוא פנימי, אינו בא בדרך של מרות ואכיפה של מנהל או של 'מלמד' ואינו נובע מפחד ויראה כי אם מחינוך פנימי איכותי – להתנהגות ולמידות ודרך ארץ.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

דוגמא אישית – חובה!

בתחום זה אין כל הבדל בין בית עשירים או עניים, בכל בית צריכה לשרור רוח של דרך ארץ אמיתית. ראש המשפחה ואשתו, גם בתור בעל ואשה, וגם בתור אב ואם, חייבים תמיד לרסן את עצמם ולהיות למופת בהתנהגותם האצילה והמנומסת, על ידי התנהגותם האישית הרי הם מקרינים לילדיהם את דרך ההליכות, המידות ודרך ארץ, הילדים הרואים בהוריהם את מושא הערצה מגיל צעיר, לומדים באופן טבעי מהם כיצד מדברים איש אל רעהו, מה יכול לגרום לכעס ומה היא הדרך הנכונה להתייחס לכל נושא ועניין.

הדברים אמורים גם על התייחסות הילדים כלפי הורים, וגם על היחס של הילדים בינם לבין עצמם. אסור שהמושג "בקרב המשפחה" יהיה שם נרדף לגסות ופריקת כל עול נימוס, ואין הכוונה לנימוס במובן שבו משתמשים ב"חברה הגבוהה" כי אם בהליכות נימוס של בין אדם לחבירו, את המותר ואת האסור להיאמר ולהיעשות האחד כלפי השני, ואת הדרך שבה נאמרים הדברים כשהם צריכים להיאמר.

מה שאסור באופן מוחלט בהתנהגות מחוץ לבית אסור גם 'בקרב המשפחה' וכללי ההתנהגות צריכים להילמד ולהיות בהרגלי הילדים כבר בתוך הבית באופן שבו היינו רוצים לראות את ידינו מתנהגים כלפי הזולת.

הורים שאינם מבינים כי עליהם לשמש דוגמא לילדיהם ולחנכם לנימוס ודרך ארץ, ועל ידי כך להשריש בהם את החוש הטבעי של אנינות דעת ואצילות נפש – הרי במו ידיהם הם משחיתים את אופי ילדיהם. עליהם לדעת ולזכור, כי אין שום תחליף להשפעה החינוכית של ההורים!.