בדף היומי מסכת שבועות דף מ"ב שינינו במשנה, שם נמנו דברים שאין נשבעין עליהם שבועת התורה: העבדים, השטרות, הקרקעות וההקדשות.
וביאר בזה הרש"ר הירש זצ"ל (בראשית כ"ג, ד), שיסוד השבועה הוא שהאדם מפקיר עצמו לעונש, עד כדי כליה, אם אין דבריו אמת. לא רק את נפשו הוא מפקיר, אלא אף את כל רכושו, דכל שהם טפלים אליו – ניתנים לשעבודו. אך אין זה נכון אלא במיטלטלין, אשר לאדם יש שליטה עליהם להשמידם או לאבדם בכל עת שיחפוץ. ואילו הקרקע – אינה טפלה לאדם אלא הוא טפל לה, שהרי היא עומדת לדורות ואינה נאחזת בבעלים אלא הבעלים נאחזים בה.
ומפני כך, אומר הרש"ר הירש, הקרקע לבדה נקראת "אחוזה". ואין להבין את "אחוזה" בלשון אחיזה של הבעלים ברכוש, אלא להיפך – האדמה היא האוחזת בבעליה, והם טפלים לה ונשענים עליה. ולכן אין לשון "אחוזה" נופלת אלא על קרקע, ולא על מיטלטלין כלל.
ואף לשון קניין בקרקע – "נאחזו בה" (בראשית ל"ד, י), "ויאחזו בה" (שם מ"ז, כ"ז), "ונאחזו בתוככם" (במדבר ל"ב, ל) – אינה אלא לשון נפעל, לרמוז שלא האדם אוחז בקרקע, אלא הקרקע אוחזת בו ומקבעת אותו בה, וזו לשון נחלה – קרקע שנוחלים אותה, דהיינו שהיא נוחלת את הבעלים, ולא להיפך.
ומכאן הוא עומק בקשתו של אברהם אבינו ע"ה מבני חת – "אחוזת קבר". כל ימיו היה גר ותושב, עובר מגוי אל גוי, ונפשו לא נקשרה אל האדמה, ואף לא ביקש לשום תחתיו קרקע לרכוש. אך כשמתה שרה אמנו – נזקק לראשונה להיאחז בארץ. הקבר היה המקום הראשון שבו התיישב, שבו נאחז באדמה – ולא עוד גרות, אלא "אחוזה".
קרדיט - הרב דב קדרון
0 תגובות