אאא

החשיבות של רצף בחיים שלנו: כשיש רצף, אנחנו מרגישים נינוחים ובשליטה, לעומת זמנים שהכל נתקע. אחד הרציפויות שהזכרנו, זה הרציפות הבין אישית. כלומר: שיש לנו איזשהו רצף ותפיסה, מי אני מול החברים, מי אני מול העבודה.

במהלך היומיום שלנו, יש לנו כל מיני קשרים. יש את ההוא שאני נוסע איתו כל יום באוטובוס, מי שאני נמצא איתו במשרד, השכנים, כמובן יש את האישה ואת הילדים, את ההורים. יש כל מיני קשרים שיש לנו עם אנשים אחרים שיש בהם סוג של רצף; מה אני עושה כל יום, כל יום שישי אני עולה לאבא להגיד שבת שלום, פעם בחודש נוסעים לסבתא לשבת, כל בוקר מפטפט עם אדם מסוים באוטובוס. כל אחד מהדברים האלה, זה סוג רצף בין-אישי. ועכשיו הכל השתנה.

אותם אנשים שאנחנו פחות מכירים כמו אלו שאנחנו נוסעים איתם באוטובוס, בכלל לא נפגוש אותם. כנ"ל אנשים שאין לנו כל כך קשר איתם, אבל עובדים איתנו באותו משרד, או פוגשים אותם בחדר מלמדים.

אנחנו צריכים עכשיו לחזק את הקשר שלנו עם אותם אנשים שבאמת יש לנו קשר טוב שחשוב לנו. אולי באמת לאותם מלמדים בתלמוד תורה, כדאי להרים אליהם טלפון ולדבר, בוודאי לבני המשפחה, שיש לנו איתם קשר שונה, הרבה יותר עמוק, לא לבוא אליהם הביתה, כי אנחנו לא יוצאים מהבית, אלא דרך הטלפון או דרך הסקייפ.

אולי אנשים שעד עכשיו לא כל כך דיברנו איתם כי אנחנו עסוקים, אפילו שהם מאוד קרובים לליבנו. האחות שנמצאת בארה"ב, או החבר הטוב שאנחנו בקושי נפגשים, אבל כאשר אנחנו כן נפגשים, יש קשר מאוד מיוחד - עכשיו זה הזמן לחזק את אותם קשרים וליצור רצף בין-אישי. 

דרך אגב, אנחנו גם נשנה קצת כך שניצור קשר בין-אישי חדש. אם עד עכשיו היינו אבא ובן, אולי עכשיו גם נהיה חברותא ואולי אפילו חבר. ובוודאי לזמן הזה זה טוב - ותמיד זה טוב. כמו שכותב רש"י בפרשת ויגש. יוסף הצדיק אומר לשבטים: ה' עשה אותי אב לפרעה. אומר רש"י: חבר ופטרון. כך שנראה שתפקיד האב הוא גם להיות אב, אבל גם להיות פטרון. וזהו ה"רצף הבין-אישי".