אאא

אחת הדילמות בעולם החינוך , הוא גבול אחריות ההורים כלפי הילדים, או יותר מדויק  מה הוא גבול ההשפעה של ההורים על חיי ילדיהם, בעידן הנוכחי נשמעת שוב ושוב האמירה ההורית: הילד גדול שיחליט לבד מה זה קשור אלי. וראויה השעה הזו בה הבית הפך על כורחו לחלק מבית החינוך של הילדים, לדון בנושא זה.

לפני כמה שנים התקשרתי בערבו של יום רווי שיח עם תלמיד מתמודד, לשתף את אימו בחוויות עם/ של בנה, רציתי לדווח לה על החלטות שגויות שהוא קיבל שבגינם הוא עומד להפסיד חיי עולם ואפילו חיי שעה, טרם הספקתי לשטוח בפניה את דבריי, היא השיבה: הוא מספיק גדול זה החיים שלו אני את שלי עשיתי עבורו כבר עשיתי וסיימתי!  התשובה הזו השאירה אותי פעור פה, ובעיקר בדיאלוג עצמי אמתי, היות וטענתה לכאורה נכונה, אך מאידך הילד מה יהיה עליו? האם נשארתי כמחנך לבד בספינה עם הנער? אין פה לוקח אחריות והספינה בסכנת טביעה!

אינני נכנס להיבט החוקי של נושא הגיל והדיווח, אני עוסק מהבחינה המוסרית הבסיסית הטהורה, ידועים לנו דברי חז"ל ששלושה שותפים באדם, וללא ספק אין דיון על עצם קיומו וחיובו של הבן בכבודם של הבעלים שלו, אך השאלה היא מצד ההורים עד היכן אחריותם או יותר מדויק השפעתם.

אחת מסוגיות המחקר עוסקת לא מעט בבעיות התנהגות האם ועד כמה הם מבוססות על עניין גנטי, תורשתי. ננסה בשורות אלו להניח יסוד תורני בנושא זה ובדרך זו תתבאר ותברר בס"ד שאלת אחריות והשפעת ההורים על חיי ילדיהם.

כאשר משה רבינו גודל ומגיע לגיל 18 (ע"פ ספר סדר הדורות)  הוא יוצא ומסתובב לראות את אחיו הנאנקים תחת סבלתם  מספרת לנו התורה את האירוע הדרמטי שהיה באותה יציאה:  וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל , מספרים לנו חז"ל מה היה מאחורי הקלעים של אותו אירוע, המצרי הזה באותו לילה חטא עם אשה יהודיה בשם שלומית בת דברי, ומיד לאחר מכן הלך המיצרי להרוג את בעלה היהודי, ובתגובה לזה משה הורג את המצרי הנואף והרוצח, אך שלומית מתעברת מאותו מצרי ולימים יולדת בן.

חולפים להם 62 שנים מאותו אירוע ומשה רבינו יחד עם אהרן הכהן, מתייצבים לפני פרעה להוציא את בני ישראל, חולפת לה שנה של מכות, יוצאים ממצרים, מקבלים את התורה, נמצאים במדבר, ואז מתרחש סיפור נוראי, יוצא איש יהודי מדין תורה שלא זכה בו,  ומקלל את השם הנכד והנורא שהוא שמע במעמד הר סיני,  וכך מספרת ומלמדת אותנו התורה: וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן: (ויקרא פרק כד פסוק יא)

על פניו בקריאת הפסוקים נראה שמדובר פה בבחור צעיר או ילד כועס ועצבני שלא שולט על עצמו, אבל  בחשבון פשוט עולה הנתון שהמקלל המדובר  הוא סביב גיל ה-64  (כמעט בגיל פרישה לפנסיה), מדובר באדם לא צעיר בכלל, וכאשר מביאים אותו למשה בכדי לדונו, התורה נותנת לנו את פרטי המדובר! אבל אין שם את השם שלו , הוא לא מוזכר ושמו לא ידוע, השם שלו זה "בן האשה הישראלית- שלמית בת דברי למטה דן" הוא שקוף! אין לו שם! השם שלו זה שהוא הבן של אמא שלו.

וכהסבר רש"י על הפסוק:  ושם אמו שלמית בת דברי - שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה הייתה זונה: שלמית - דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל: בת דברי - דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:

המקלל הזה בן 64 אומנם אבל אין לו שם!  אבל מה כן יש לו אמא- ושם אמו וגו'. באותו זמן הייתה זו האשה היחידה בישראל, שעברה עבירה; משום כך קיבלה את הציון המעציב להיות נזכרת בתורה הנצחית. רק משחטא בנה, נזכר שמה. שכן בעצם החטא הזה מתגלה התוצאה הקשה של קלקלתה המוסרית. אלמלא קלקלה, הרי אותה התפרצות שפלה של נוולות לא - יהודית לא היתה הופכת מציאות בישראל. היא קלקלה עם איש לא - יהודי; ורק על - ידי כך נטמן הזרע לאותו פשע בישראל. פלצות הזוועה על חטא הבן ראתה באם, בשלומית, את הגורמת העיקרית למעשה. - הרש"ר הירש בביאורו על הפסוק.

הרש"ר הירש מסביר משוואה פשוטה של מעשה ותוצאה- האם קלקלה וחטאה היא מקבלת תעודה על ידי התורה כאחרית ישירה למעשיו- " פלצות הזוועה על חטא הבן ראתה באם, בשלומית, את הגורמת העיקרית למעשה"הוא כבר בן 64 אומנם, אבל אין לו זהות משלו, הוא גדל בבית של אמא שחינכה אותו לקלקול (שורש קלל) במציאות מעשיה- גנטיקה ותורשה של קלקול!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

המעשה לא היה מעשה חד פעמי, היא לא עשתה מעשה שחלף מהעולם, כל חייה היו תהליך שכזה, וזה ניכר כאשר בנה מחמדה בן 64 מקלל את השם הנורא, והיא מרחמת עליו, וכדברי האור החיים הקדוש: " ושם אמו. - ויביאו אותו אל משה ועל ידי הבאה זו נתחייבה שהכתוב יפרסם אותה שאמו היא שלומית, וממוצא דבר אתה יודע כי נכמרו רחמיה על בנה וכתיב (משלי י"ב) ורחמי רשעים אכזרי, לזה גילה אותה הכתוב כי זאת האשה וזה בנה,"

אכן מדובר בילד בן 64 הוא נטול אישיות עצמית, ואופי עצמאי, הוא גדל עם הגנים שבאו בחטא, אך בעיקר בהתנהגות שכזו, אופי כשל אמו השוברת כללים חוקים ומוסכמות, חוצה גדרות ומחיצות, וזוכה ביושר בתעודה של האשה היחידה שלא שמרה על קדושתה- "גן נעול" בשעבוד במצרים, וכך בנה הופך להיות "האיש המקלל" היחיד המוכר בתורה, זה שלקח ממתן תורה בהר סיני את הכוח לקלל את השם!

ההורים הם מתווי הדרך לילד, ולא רק מבחינה גנטית תורשתית, אלא גם ובעיקר מבחינה התנהגותית, בצורה ובדרך שההורים ינהלו את אורח חייהם בדרך זו יגדלו ילדיהם לטוב ולמוטב, הרבה מעבר לגנטיקה, משפיע וחודרת אופי ההתנהגות, אך גם לבן יש לו לשקול את דרכיו שלו לצעוד ולנוע בשבילי החיים בין הציווי של "ואל תטוש תורת אמך" לבין החשש להיות שקוף ונטול אישיות ורק בן של....

בסיס התנהגות הילד ולאחר מכן בהיותו נער וככל שהוא חסר אישיות עצמאית,  הוא דפוס ההתנהגות שלהם של הוריו, והם משתקפים בו, וככל שהילד/ נער/ בן 64/ וכו' מתנהג באופן ילדותי באופן שטובת מחשבת הנצח נעדרת אל מול מחשבה והנאת ההווה הוא עדיין הבן של ההורים שלו וזהו שמו, אך ככל שהילד גדל וינוק מעולמה של תורה, הוא הופך להיות בן תורה והתורה משתקפת בו, ככל שהנער יונק חינוך של מידות טובות וערכים נעלים אשר יוצקים אור של אמת לחייו ובעיקר לדעת לחשב חשבונו של עולם האמת, גם שם משתקפים בו שותפיו ועליו נאמר אשרי יולדתו אשרי רבו שלימדו תורה.

 

הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי- חיספין