בשנת תקט"ז או תקי"ז, הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו התכוננו לחג הפסח. באותה שנה היה משהו שונה בהתנהגותו של הבעל שם טוב הקדוש, ובעת שאיבת 'מים שלנו' הוא היה שרוי בשמחה רבה, והנה לעת ערב בשעת בדיקת חמץ, פניו היו קודרות.
התלמידים הבינו שדבר מה מעיב על שמחת ההכנות לחג, והדבר גרם גם להם לשקוע בחרדה ובצער.
בלילה, לאחר בדיקת חמץ, קרא הבעל שם טוב הקדוש לעשרה מתלמידיו, וביקש מהם שיערכו תיקון חצות בכוונה רבה.
למחרת בבוקר הבעל שם טוב הקדוש נשאר בפנים דאוגות, וביקש מתלמידיו הקרובים לכוון בעת התפילה את הכוונות המיוחדות של ראש-השנה.
לאחר התפילה אמר הבעל שם טוב הקדוש דברי תורה, בנושא מידת הביטחון בה'. הוא הסביר ש'ביטחון האמיתי' הוא, גם כאשר האדם אינו רואה שום מוצא ושום מבוא לישועה, אבל, הוא בוטח בה' ומאמין בישועתו הקרובה, והוסיף, שהביטוי למידת הביטחון הוא השמחה.
בשעת אפיית מצות הבעל שם טוב הקדוש היה בשמחה, אך לפני תפילת מנחה ציווה על תלמידיו שוב לכוין את הכוונות של ראש - השנה, וחרדה גדולה נפלה עליהם.
ליל הסדר הגיע, התלמידים הקדושים הסבו סביב רבם, ציפו להסבריו ולדברי התורה הנפלאים שהיה נוהג לתבל בהם את אמירת ההגדה.
אבל השנה, הבעל שם טוב הקדוש לא הרים את עיניו מן ההגדה כל הסדר, הוא רק קרא את ההגדה בנעימה משתפכת, ולא פסק לרגע מקריאתו, והדבר גרם צער עמוק לכל תלמידיו.
דממה השתררה בעת הסדר, התלמידים היו שקועים במחשבות ובהרהורים, הבעל שם טוב הקדוש השתתק, והיה שקוע בשרעפיו.
לפתע נשמע קול צחוק מפי הבעל שם טוב הקדוש, התלמידים הביטו בו וראו כי עיניו עצומות ופניו לוהטות בשלהבת קודש, והוא צוחק מתוך חדווה פנימית עמוקה.
כעבור שעה קלה פקח הבעל שם טוב הקדוש את עיניו וקרא: "מזל-טוב! ברוך הוא וברוך שמו הגדול, הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו, שגם עמו הם בבחינת ישראל, ופועלים יותר מאשר ישראל'יק בעל שם טוב".
סיפר להם הבעל שם טוב הקדוש, את אשר ראה בעיניו הקדושות:
"בערב חג הפסח השנה נגזרה גזירה חמורה על אחד מכפרי היהודים שבסביבה, וגויי המקום החליטו להתנפל על היהודים, ולכלות את זעמם, דווקא בליל הסדר.
"בראותי זאת, ניסיתי לעורר רחמים לפני היושב במרומים, ביקשתי גם את עזרתכם בתפילה ובכוונות, אבל כל מעשיי וכל מעשיכם - לא הועילו.
כשראיתי את עוצמת הגזירה, לא ראיתי כל סיכוי לבטלה, לפיכך התאזרתי במידת הביטחון והשלכתי את יהבי על אבינו שבשמים, מתוך ביטחון מוחלט שדורש אמונה מוחלטת בכל מצב.
הערב, כשישבנו לעריכת הסדר, לא ידעה נפשי מרגוע, שעת הגזירה קרבה ולא ראיתי כל מוצא, אבל לפתע השתנו הדברים.
באותו הכפר ישב לשולחן הסדר איש מחסידנו עם רעייתו, יהודי בינוני בתורה, אבל תמים במעשיו ובעל מעשים טובים, והזוג הנ"ל היה חשוך ילדים, והם קראו את ההגדה, והבעל סיפר לאשתו את הצרות שהיו לבנ"י - עפ"י המדרשים.
"כשסיפר על גזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" פרצה האשה בבכי מר, ואמרה: 'אילו היה הקב"ה מזכה אותי בבן, לא הייתי מאפשרת לאיש לפגוע בו, לא הייתי נוהגת עמו כפי שהקב"ה נוהג בנו'.
הבעל, הצדיק את הדין ואמר, שעלינו להאמין כי "צדיק ה' בכל דרכיו", אבל האשה המשיכה לטעון: 'איפה מידת הרחמים? איך יכול הקב"ה מתנהג כך עם בנו יחידו? אפילו אם אנחנו חוטאים לו, בכל-זאת הרי אנו בניו!'.
כך התנהלה ביניהם שיחה נוקבת: הבעל מצדיק את הקב"ה, ואילו האשה טוענת שהוא היה צריך לרחם יותר על עם ישראל.
אחרי הכוס הרביעית נסתתמו טענותיו של הבעל, והוא אמר: 'הצדק איתך, הקב"ה צריך לרחם יותר על עמו'!
ומכיון שהויכוח תם והם היו תחת השפעת היין ששתו, קמו שניהם ויצאו בריקוד.
סיים הבעל שם טוב הקדוש את דבריו: באותו רגע קיבלו גם בשמים את דברי הסניגוריה של האשה הכפרית, וכאשר יצאו השניים במחול, נהייתה שמחה רבה בכל העולמות, והגזירה התבטלה, וגם אני שמח שמחה רבה.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה לדרך' לשבוע טוב ומבורך
"אין שום מציאות בעולם חוץ מה' יתברך", הקב"ה נמצא עם האדם בכל רגע ובכל מקום, גם כאשר הוא עסוק בתוך עניני העולם הגשמי.
נראה כאילו העולם הגשמי חסר רוחניות, אך, לא כן הדבר, ולכן, גם כאשר האדם צריך לעסוק עניני העולם הזה, (ומצוה לאדם לעשות את תפקידיו הגשמיים בעניני העולם הזה, כי הדאגה הגשמית לשני היא העלאת הרוחניות של האדם עצמו).
כדאי לאדם לחשוב בדעתו שהוא כמו אדם שיוצא מביתו, וחושב שעוד מעט הוא חוזר לשם בחזרה, וכך האדם ירגיש שהבית העיקרי שלו הוא העיסוק בעניני העולם הרוחני העליון, וישתדל לעשות את מעשי החולין לרצון ה' יתברך.
וכאשר האדם חושב ומרגיש את הרצון לעשות נחת רוח לקב"ה, ומחשבתו תהיה דבוקה בעולם העליון, הוא עושה בזה נחת רוח גדולה לקב"ה, וזהו פרוש הפסוק: "ומן המקדש לא יצא", שאף שעוסק בעניני העולם הזה, מתוך דבקות בה', כאילו נשאר בתוך הקודש.
יהי רצון שאף עיסוקי החולין יעשו נחת רוח לקב"ה, ונזכה בכל מעשינו לקדש שם שמים, אמן.