אאא

נצחיות התורה היא אבן יסוד לאמונת כל יהודי שיראת ד' בלבבו, ומשמעותה של נצחיות התורה היא ההבנה והאמונה כי הרלוונטיות של מצוותיה מלווים את היהודי לאורך כל הדורות, שומרים עליו, מותירים אותו דבוק בה ובבורא עולם.

חכמת התורה נלמדה לאורך ההיסטוריה על ידי חכמי אומות העולם, שניסו להבין כיצד מצוות שנאמרו במדבר סיני לפני אלפי שנים ממשיכות ללוות את העם הדבוק בהן, כאשר הן הופכות למציאות יומיומית עבורם – למרות אלפי שנות דור שחלפו.

אולם אין אנו זקוקים לעדויות כלשהן של חכמי אומות העולם, כאשר נצחיות התורה מוכחת בעינינו בהמשכיות הדורות ובשמירת העם על מצוות התורה, כשהן מהות חיי היהודי והופכות את האדם להיות מושלם בין אדם לחבירו ובין אדם למקום.

אך במקביל לאורך הדורות, מחבלים בכרמים שלעיתים אף הגיעו מתוך העם, ניסו לשבש את דעת ההמונים אודות רלוונטיות המצוות והצורך ח"ו לעדכן כמה מהן ולייצר התאמה לעולם העדכני. ההיסטוריה מוכיחה ששיבוש מסורת התורה או הנסיון להביא 'עדכונים' למצוותיה, הביא לאבדן המשך הדורות של "המעדכנים", ועל כך מזהירה אותנו התורה בפתיחת פרשת בהר.

הביטוי הנפוץ של ענין שמיטה להר סיני, היא השאלה שמביא רש"י מתורת כהנים, ומשיב - אלא מה שמיטה נאמרו כל כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

מצוות שמיטה, על אף היותה מצוה התלויה בישיבת ישראל בארצו, נאמרת בהר סיני לעם ישראל – עם כל פרטותיה, דקדוקיה ומצוותיה. הבה נחשב, כי הרלוונטיות של מצווה זו לכאורה תחל במועד מאד מאוחר - לאותה תקופה שבה נאמרה, הרי עוד שנים רבות עתיד העם להיות במדבר עד כניסתו לארץ, או אז יוכל לקיים את מצוות השמיטה, ונכון לעת מסירת כל הכללים והפרטים של מצווה זו – לא היה דרך לקיימה.

אך זאת באה התורה ללמדינו, הכל נאמר בסיני, מצווה זו התלויה בארץ וכמוה כל המצוות כולן, אלו התלויות בקיומו של המקדש, אלו התלויות בישיבת ישראל בארצו ואלו הנוגעות לחיי המעשה יום יום. נתינת התורה בסיני הייתה מושלמת על כל פרטיה ודקדוקיה לאורך ימות עולם, בכל עת ובכל מצב, לעת כזאת או לעת אחרת. בעת מסירת התורה – הרי שהיא נמסרה בשלימותה, אין עדכונים מאוחרים למעמד קבלת התורה ואין שינויים כלשהם עתידיים שלא נאמרו באותו מעמד ולא נמסרו על ידי משה רבינו - מוסר התורה.

זה הוא – ענין שמיטה להר סיני!

האדמה לא שלך

כולנו מבינים ומכירים מאז ילדותינו את המסר של מצות השמיטה. האדמה לא שלך. עליך לשבות ממלאכה אחת לשבע שנים, ואחת לחמישים שנה נשמטת היא לגמרי מבעלות האדם.

אך ידיעה זו - עליה להיות מופנמת בהבנה יומיומית, בדיוק כי שמצוות השבת - הדומה במנין שבע ימות השבוע מבהירה לנו מדי שבוע כי ששת ימי המעשה הינם ההשתדלות שיש בהם כדי לעשות את המעשה, אך הפסקת יום מה'עשייה' לא תזיק לאדם – אלא תביא לו ברכה.

כך מצות השמיטה, בהיבט עבודת האדמה מבהירה לנו כי העיסוק האובססיבי בהשגת הפרנסה אינו הופך את האדם לבעלים על רכושו.

אינך עובד את האדמה שלך, היא לא שלך, אינך עובד את העסק שלך כי העסק אינו שלך, האדם ורכושו וכל כולו משעובדים לד' ולעבודתו וכולם כלים ומכשירים לצורך מטרה זו. כאשר הינך מרגיש שהאדמה אינה 'שלך' במובן של קנין תמידי, הגוף אינו שלך, הרי שכל החיים מקבלים פרופורציות אחרות – לגמרי. כך גם קל לך יותר לעשות חסד, לתת, להעניק, להיות שותף, לא להכניס את עצמך לרדיפה בלתי פוסקת ורכושנות שאינה יודעת גבולות. חינוך עצמי לשלימות האדם במידותיו, כלפי עצמו, כלפי סביבתו ומשפחתו וכלפי כלל האנושות.

לא לרמות, ולא לגנוב

במרכזן של מצוות שמיטה ויובל, מופיע איסור ההונאה - אל תונו איש את אחיו. אכן, הפרשנות העמוקה וההבנה של האדם כי הקרקע אינה שלו, יכולה להביא לידי טעות כי אם הקרקע אינה שלי ואינה של חברי או אחי, הרי שאין איסור להעביר חפצים ממנו אלי, שהרי הקרקעות והחפצים אינם שלנו.

האדמה אינה שלך, והאדמה של חברך אינה שלו, אולם התורה מצווה אותנו כי חיי החברה מחייבים את ההתייחסות לרכושו של האדם ורכושו של חבירו. איסור ההונאה והגניבה הם מיסודות תיקון האדם ומידותיו. ובדיוק כאן, סביב המסר שהקב"ה הוא אדון הכל, השמירה על זכות הקנין וזכות הבעלות הממונית היא השלמה נדרשת של שלימות העולם ותיקונו. הבורא שהוא 'קונה שמים וארץ' ציווה 'מילאו את הארץ וכיבשוה' דהיינו רכישת הבעלות והשייכות 'הממונית' של האדם על הקרקע ועל חפציו.

בדיוק כפי שמצוות השמיטה מבהירה לנו את מהות שייכות הרכוש ומניעת השחתת המידות ברדיפה אחר הממון, כך השמירה על ממון הזולת וממון הציבור היא תיקון האדם ונפשו ומניעת השחתת המידות והרצון להשיג דבר שאינו שלו.
אין 'מורה היתר' בזלזול ברכוש הזולת ואף לא ברכוש הציבור, וההיתרים התכופים של ממון שאין לו תובעין, דינא דמלכותא, ממון עכו"ם וכדו' הרי שהם מובאים כשאלות בדיעבד ולעיתים כדיון בדיני 'השבה', אך השחתת הנפש והמידות כלולה גם במקרים אלו.

גם במקרה זה, הדוגמה האישית, היא אבן יסוד לחינוך ילדינו לתיקון המידות. מרגע היציאה מהבית אנו מתמודדים בסוגיית הרכוש והקנין הפרטי והציבורי ועיני ילדינו עלינו. חדר המדרגות, לוח המודעות, הכניסה בתכסיסנות למקומות שיש לשלם על הכניסה אליהם, הגשת מסמכים שעברו עריכה, ואפילו התייחסות לא ראויה למתקן כלשהו במרחב הציבורי – כל אלו הם ענין של דיני ממונות ובמקביל ענין של דיני חינוך ותיקון המידות.

איזון כלכלי חברתי

מצוות היובל, מייצרת אחת לחמישים שנה איזון חברתי כלכלי שנועד להחזרת מצב חלוקת הקרקעות למקורו, על מנת שלא ייווצר מצב של רוכשי קרקע עשירים שצברו עוד ועוד הון ומנגד אחרים עניים, שאין בידם כל רכוש. חלוקת הקרקעות החוזרת מייצרת איפוא איפוס של חלוקת המשאבים הכלכליים.

זו גם מהות מצוות הצדקה, הנתינה והדאגה לחלש, השמירה כל העת על כך שלא יהיה מצב של עוני מחפיר, מעשר הכספים, וחובת התמיכה כל העת במי שמטה ידו. בעומקן של מצוות אלו אנו למדים על היחס לרכוש, על היחס לזולת, על תיקון המידות ועל העבודה העצמית לשלימות האדם בעבודתו את הבורא ובחיי החברה ובין אדם לחבירו.

בסיומה של הפרשה אנו מוצאים מעין סיכום של הפרשה וחיבור למצותיה: כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם וגו' לא תעשו לכם פסל ומצבה וגו' כי אני ד' אלוקיכם, את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ד'.

מיקבץ זה על פניו נראה אוסף של תזכורות למצוות שכבר נאמרו בתורה בהרחבה במקומות אחרים, גם הגיוון של המצוות שנאמרות במקבץ פסוקים זה, נראה טעון ביאור.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

היסוד הראשון לכל פרשה זו, היא השייכות, לי בני ישראל, החירות האישית של בני ישראל נוסדה ביציאת מצרים ובאותה שעה העם הפך לעבד ד', עבדות זאת אינה מאפשרת כל עבדות אחרת, כך האדם וכך גם רכושו.

מצוות היובל והשמיטה שבפרשתינו, המחברות את העם ורכושו לאלוקיו, מייצגות את ההתחדשות הכלכלית והחברתית של העם, וסותרות כל שיעבוד אחר, ואת הקירבה לד' לא מבטאים באמצעות אבנים או דמויות כי אם במעשים חיוביים, שמירת השבת וכבוד המקדש שבו תשרה השכינה, הם המעשים החיוביים המזכירים את ההשגחה ואת הברית והזיכרון, שבתותי הם שבת בראשית, השמיטה, ומועדי ד' שכולם מייצגים את זיכרון הברית בין העם לאלוקיו.

הרי שהסיכום, הוא מקבץ של מצוות שכוונה אחת ומטרה אחת להן, הן משלימות האחת השניה. כך אנו חוזרים לראשית הפרשה, מפנימים ומבינים כי ענין שמיטה אצל הר סיני הוא איחודן המשלים של כלל מצוות התורה – כי כולן נאמרו במקום אחד כתורה אחת שאין בה שינויים או עדכונים, כי בנויה היא בדיוק לנפשו של האדם, שזורה במסרים להבנת תפקידו בעולמו – ובמצוות מעשיות, כולן יחדיו יוצרות השלמה של חיי חברה תקינים, של הבנה למהות הרכוש והקנין, הבנת המחויבות כלפי הבורא וכלפי האדם, וכל זה בחיי המעשה ללא סמלים חקוקים באבן, כי אם בעבודה פנימית יסודית שיש בה תיקון הנפש פנימה ולא בחיצוניות גרידא.

ומענין שמיטה אצל הר סיני, נעמיק ונלמד, כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם – ולא עבדים לעבדים.