פרשת ראה: האם צריך להפריש מעשרות מעשבי תיבול?

פתיחה

בפרשת השבוע כתוב שיש להפריש מעשרות מתבואת השדה, ולאוכלם לפני ה': "עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה. וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ". כפי שראינו בעבר (קרח שנה ד'), נחלקו הראשונים איזו תרומה חובה להפריש מהתורה, ואיזו רק מדרבנן מגזירת חכמים:

א. הרמב"ן (שם, ד''ה ואחר), התוספות (ראש השנה יב ע''א) הרשב"א (שם) ורוב הראשונים, הבינו מכך שהתורה השתמשה בלשון 'דגנך תירושך ויצהרך', וכן בעקבות מקורות רבים בגמרא, שרק מינים אלו חייבים בתרומות ומעשרות מדאורייתא, דהיינו מיני דגן, יין ושמן. שאר פירות וירקות לעומת זאת, חייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן בלבד. נפקא מינה תהיה כמובן במקום ספק, שאם יש ספק האם הפרישו מעשרות ממינים החייבים מדאורייתא, חובה להפריש שוב, מה שאין כן במינים החייבים מדרבנן.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

אבן השתייה בגליל | הטבילה במעיין "עין זיתון" המסתורי חשפה הזנחה מטרידה

ישראל שפירא|12:30

כיצד ינמקו את לשון התורה בפרשת בחקותי (כז, ל) שיש לעשר את 'כל תבואת הארץ', וממנה משמע שחובה להפריש תרומות ומעשרות מכל היוצא מהארץ, ובכללם שאר פירות וירקות? הרמב"ן (שם) יישב, שאין מטרת פרשה זו לדון בסוג הפירות שיש לעשר, אלא לספר על העקרון כללי של פדיון ומעשרות. משום כך לא ראתה צורך לפרט אלו פירות חייבים במעשרות. ובלשונו:

''ומה שאמר הכתוב (ויקרא כז, ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, לא יצווה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ, ויקצר הכתוב שם, כי איננו מקום המצווה לחייב שיעשר, אבל הוא מצווה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש, אבל המצווה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר".

ב. הרמב"ם (תרומות ב, א) חלק וסבר, שכאשר התורה כותבת דגן תירוש ויצהר, כוונתה רק לתת דוגמאות למינים החייבים, אבל למעשה כל מיני הפירות חייבים במעשרות מדאורייתא. משום כך לשיטתו אין קושיה מהפסוק בפרשת בחקותי, המורה שיש לעשר את כל מיני התבואה ולא חילקה שרק דגן תירוש ויצהר חייבים. עם זאת כפי שכתב בהמשך דבריו (שם, ו), גם לשיטתו ירקות חייבות בהפרשה רק מדרבנן, שכן בפסוק כתוב 'תבואתך', וירקות אינם נחשבים תבואה.

בעקבות העיסוק בתרומות ומעשרות בפרשת השבוע, נראה הפעם את מחלוקת הפוסקים האם עשבי תיבול חייבים בתרומות ומעשרות, והאם יש הבדל בין צמחי התיבול השונים, הבדל הנובע מאופן השימוש בהם והצורה בה הם מופיעים במאכל. כמו כן נעסוק במחלוקת האחרונים האם יש להפריש מעשרות מעלי תה, וכן מה הדין בנבטים ושאר גידולי מים.

תנאי החיוב

האם צמחי תיבול חייבים בתרומות ומעשרות? המשנה במסכת מעשרות (א, א) פוסקת שכדי שמאכל יתחייב בתרומות ומעשרות, עליו לעמוד במספר כללים; עליו להיות אוכל שרגילים לאוכלו, ולא שיאכל רק בשעת הדחק, הוא אינו הפקר, וגידולו מהארץ, למעט פטריות, שאינן נחשבות גידולי קרקע שכן הן יונקות מהאוויר. בשאלה האם צמחי תיבול נחשבים 'אוכל', יש סתירה בגמרא:

מצד אחד במסכת חולין (ו ע''א) כתוב, שלמרות שבדרך כלל גזרו חכמים שיש לעשר תבואת עם הארץ, שמא לא הפריש מעשרות כהוגן ('דמאי'), כאשר מדובר בתערובת של מאכלים שבתוכה רק מאכל אחד מסופק, לא גזרו על כך, ואין צורך להפריש. אולם, אם המאכל המסופק בתערובת הוא תבלין, כיוון שטעמו בולט, יש להפריש תרומות ומעשרות - מכאן עולה שחייבים להפריש מתבלין.

מצד שני גמרא נוספת במסכת חולין (קיז ע''ב) כותבת, שקיפה, דהיינו תבלין שהתבשל עם הבשר, נחשב אוכל ומקבל טומאת אוכלים רק מפני שהוא מחובר עם הבשר ובטל אליו. לעומת זאת, כאשר התבלין עומד לעצמו, הוא אינו נחשב אוכל ואינו מקבל טומאת אוכלים - בפשטות מגמרא זו עולה שאין להפריש מתבלין זה מעשרות כלל, שכן הוא לא מוגדר כאוכל.

יישוב הסתירה

הראשונים העלו מספר אפשרויות ליישב את הסתירה:

א. התוספות בחולין (ו ע''א ד''ה אינו) נקטו, שכל סוגי התבלינים פטורים מתרומות ומעשרות. להבנתם, כאשר הגמרא כותבת שיש להפריש ממאכל של דמאי שיש בו תבלין, אין כוונתה שיש להפריש מחמת התבלין וכפשט הסוגיה, אלא רק מחמת השאור, המובא גם באותה הסוגיה. עם זאת, וודאי שבצל לדוגמא חייב במעשרות למרות שמשמש גם כתבלין, שהרי הוא נאכל כשלעצמו.

תירוץ בעל עיקרון דומה נמצא גם בדברי הר"ן (שם, ד''ה חושש), שיישב שהחילוק בין הסוגיות תלוי באיזה תבלין מדובר. כאשר הגמרא כותבת שתבלין חייב במעשרות, כוונתה לתבלין שנאכל גם לבדו, כמו הבצל. וכאשר היא כותבת שקיפה הוא תבלין, אינו נחשב אוכל ולכן גם פטור ממעשרות, היא מדברת על סוג תבלין שנאכלים רק בתוך תערובות, וכמו פלפל, זנגויל וכדומה. ובלשונו:

"ואם תאמר, דהכא משמע דתבלין חייבין במעשר, ואם כן טומאת אוכלין נמי מטמאין. ואילו תנן הקיפה והאלל מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. ואיצטרפו הוא דמיצטרפו אבל לטמויי באפי נפשייהו לא, ואם כן היאך חייבים במעשר... יש לומר, שלא כל מיני תבלין שווין. שיש מהן שמטמאין טומאת אוכלין, כגון אותן שראויין לאוכלן בפני עצמן כבצל ושומין. ויש מהם שאינן מטמאין, והם אותם שאינם ראויים להיאכל בפני עצמן, אלא שהן עשויין להטעים, כפלפל ומלח וזנגביל".

ב. התוספות ביומא (פא, ע''ב ד''ה שהפלפלין) חלקו וסברו, שגם תבלין שאינו ראוי לאוכלו בפני עצמו, אם מתכוונים לערב אותו עם מאכל הראוי לאכילה, הוא חייב במעשרות. אולם סייגו ונקטו, שחיוב זה חל רק כאשר התבלין ניכר בתערובת, אך אם כותשים אותו דק דק וכפי שעושים עם תבלינים רבים בזמנינו, התבלין פטור מתרומות ומעשרות, וכנראה מחמת כך קיפה פטורה ממעשר.

על בסיס הבנה זו הסבירו כיצד ייתכן שהגמרא במסכת עירובין (כח ע''ב) נוקטת שאפילו גרגרים (של פלפל) חייבים במעשר, ואילו במסכת נדה (נא ע''א) קובעת שפלפלים יבשים אינם חייבים במעשרות (אינם מטמאים טומאת אוכלים). שכן את הפלפלים היבשים היו טוחנים עד לאבקה, ואילו את הגרגרים היו אוכלים שלמים ביחד עם מאכלים אחרים. ובלשונם:

"ויש לומר, דודאי אותן פלפלין שנשחקין וגובלין אותן במים, כעין שעושין לטבל בו דבר, הנהו חזו בעינייהו לאכילה, וחייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין. אבל אותם שלא נגבלו במים שנטחנו ונידוקו כעפרורית בעלמא, כעין שעושין לתת לתוך הקדירה, הנהו פטורין מן המעשר דלא חזו לאכילה הכי".

ג. הריטב"א (נדה נ ע''א ד''ה כל) בגישה שלישית ומחמירה יותר סבר שגם תבלין שנטחן עד דק, למרות שברגע זה לא ניתן להגדירו כמאכל, מכל מקום כיוון שהוא עבר שלב בו התחייב במעשר, לא פקע ממנו החיוב. משום כך לדוגמא, לשיטתו הפפריקה חייבת במעשר, שכן למרות שהיא כרגע טחונה, הרי לפני הטחינה היא נאכלת כמות שהיא.

להלכה

להלכה פסק החזון איש (זרעים א, ג) כדעת התוספות במסכת יומא, שתבלין שאינו נאכל כמות שהוא פטור ממעשרות. אולם, אם מערבים ממנו בתבשיל והוא ניכר בצורה משמעותית בשעת האכילה, התבלין חייב במעשרות. משום כך, פפריקה וכמון לרוב יהיו פטורים ממעשרות, אך אם מערבים עלי נענע או שמיר בסלט, כיוון שהם ניכרים בשעת האכילה, יש לעשרם.

צמחי תה

לכאורה לפי מה שראינו עד כה, נראה פשוט שעלי נענע המשמשים רק לתה פטורים מתרומות ומעשרות, שהרי כלל לא אוכלים אותם, והם משמשים לתת טעם בלבד. אלא שלמעשה נחלקו האחרונים:

א. הרב מרדכי אליהו (התורה והארץ ד', עמ' 10) סבר שמינים אלו חייבים בתרומות ומעשרות, ואף יש לברך על ההפרשה. הוא נימק שבניגוד לתבלינים שבמהותם הם טפלים לאוכל, ולכן יש לפוטרם מהפרשה כאשר אין בהם ממשות או שלא אוכלים אותם, כל תפקיד עלי הנענע (או שאר תבליני תה) היא לשים אותם במים שיתנו טעם, ולכן יש להתייחס אליהם כאוכל.

ראייה לדבריו הביא מפסק השולחן ערוך (יו''ד קח, ז) והחיד''א (ברכי יוסף רצד, כג) בעקבות הרשב''א (ג, רצד), שבמקרה בו ייעדו את צמח הוורד למאכל, דינו כאוכל לעניין ערלה ושאר דברים, למרות שבדרך כלל שימושו העיקרי הוא לריח. הוא הדין במקרה של הנענע ושאר צמחי התה, שברגע שמייעדים אותם למאכל בתוך התה וזו דרך השימוש, שדינם כאוכל. ובלשונו:

''כאמור הבשמים עליהם דן הרשב"א הם כדוגמת הוורד וההדס, והוורד ידוע שאין אוכלים אותם ורק משתמשים בו לשם נתינת טעם במים, או בשמן וכפי שמבואר במשנה שביעית פרק ז' משנה ז': ורד חדש שכבשו בשמן ישן..., ואף על פי כן פסק הרשב"א וכן השולחן ערוך בניגוד לרדב"ז שיש בכהאי גוונא איסור ערלה".

ב. הרב ניסים קרליץ (מפרי הארץ ד', עמ' קלד) חלק וסבר שאין להפריש תרומות ומעשרות מעלי תה, כיוון שייעודם לתת טעם בלבד. כפי שהעיר לחידוד דבריו, מפולי קפה לעומת זאת יש להפריש מעשרות, שכן ממש אוכלים אותם. כך נקטו גם אחרונים נוספים, שהוסיפו כסברא להקל שהחובה להפריש תרומות ומעשרות מעלי תה היא מדרבנן, כך שבמקום ספק יש מקום רב יותר להקל.

את ראיית הרב אליהו מהוורד דחה הרב יואל פרידמן (התורה והארץ ד', עמ' 15), שממקורות רבים עולה שהיו גם אוכלים את הוורד, ולא רק מכניסים אותו למים לזמן קצר על מנת שיכניס את טעמו, ולכן יש לדחות את השוואה בינו לבין עלי נענע בתה. עוד הוסיף את דעת הרמב''ם כסברא להקל, שכפי שראינו בעבר (ויקרא שנה ה') סבר שעל סוכר המופרש מקנה הסוכר יש לברך שהכל, שכן הוא אינו נחשב פרי אלא היוצא מהפרי. הוא הדין לגבי עלי נענע, שהטעם היוצא מהם אינו נחשב כפרי עצמו. ובלשונו:

"נראה שתבלינים ועלי-תה שאינם נאכלים ועבידי רק לטעמא פטורים מתרומות ומעשרות, כמבואר בתוספות. יש להוסיף לכך דעת הרמב"ם, שאף לענין ברכה סבר שמברכים "שהכל" בכגון דא, וממילא אינו פרי... מלבד זאת, נראה שהפרשה מהעלים לפני עשיית התה אינה מועילה, כי אז אינם אוכל ולכל היותר יש להפריש מהתה עצמו".

ג. הרב יעקב אריאל (שם) ואחרונים נוספים מורים שאמנם מעיקר הדין הלכה כדעת המקילים שאין צורך להפריש, שכן כאמור לא אוכלים את עלי הנענע, אך עם זאת טוב לחשוש ולהפריש בכל זאת תרומות ומעשרות ללא ברכה, כיוון שיש המחייבים להפריש, ואין מניעה הלכתית להפריש תרומות ומעשרות ללא ברכה (וכמו שלדוגמא יש הנוהגים להפריש ללא ברכה פירות שקנו בשוק).

הפרשה מנבטים

כפי שראינו לעיל, מפטריות אין להפריש תרומות ומעשרות, שכן צריך שהמאכל יגדל בקרקע, ופטריה אינה גדלה בקרקע. מה הדין בנבטים? מעיקר הדין, ניתן לגדלם באדמה וככל צמח. אולם בזמן הזה, על מנת לגדל נבטים לוקחים את זרעיהם המעושרים, ומכניסים אותם לתוך מיכל לח או שיש מים בקרקעיתו, ושם הם נובטים. דנו האחרונים, האם במקרה זה יש להפריש:

א. בשו"ת נחפה בכסף (יו''ד סי' ה) והרב יעקב אריאל (אהלה של תורה ד, צד), סברו, שאין צורך להפריש תרומות ומעשרות (והרוצה להחמיר, יפריש בלא ברכה). בטעם הדבר נימקו, שלמרות שבהלכות שבת נאסרה ההשרשה במים (רמב''ם שבת ח, ב), דין זה נכון רק לענין שבת, שנאסרה כל סוג של זריעה. לעומת זאת, לענין שביעית, תרומות ומעשרות צריך דווקא קרקע: ''ושבתה הארץ''.

ב. הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, לב) והרב אליהו (התורה והארץ ג', עמ' 215) חלקו וסברו, שיש להפריש תרומות ומעשרות בברכה. ראייה הביא הרב פרנק מהגמרא במסכת גיטין (ח ע''א), שחכמים מחייבים בתרומות ומעשרות גידולים שגדלו על אוניה במימי ארץ ישראל (למרות שהאדמה באה מחוץ לארץ), כיוון שהמים שמתחת לאוניה נחשבים כמו קרקע סמיכה, וממילא העפר שעל האוניה מחובר לאדמת ארץ ישראל. מכאן רואים שמים אינם מפסיקים בין הקרקע לגידולים, והם חייבים בתרומות ומעשרות.

ג. הרב עובדיה (תנובות שדה 154, עמ' 18) בגישת ביניים סבר, שלמרות שלשיטתו ברכת הנבטים וגידולי המים היא שהכל (יחוה דעת ו, יב) ולכן לכאורה זו סיבה לפטור אותם מתרומות ומעשרות, בכל זאת יש להפריש ללא ברכה. ונראה בדעתו, שכשם שאחת הסברות לברך שהכל על נבטים היא מחמת ספק ברכות להקל, כך גם כאן, כיוון שניתן להפריש מספק ללא ברכה, כך יש לעשות.