לא אשכח את הפגישה הראשונה שלי.
הייתי אז גיל 23 חודש אלול. עדיין לא בזירת ה'שידוכים' הרשמית, עמוק בתוך החיים בישיבת 'אמרי דעת' בירושלים. זה היה עולם ומלואו, הספקים, דיונים, ובעיקר, אווירה... נו, אתם יודעים, אווירה כזו שמי שלא היה שם – אין לי דרך לתאר לו. ראש הישיבה, הרב שאול גבאי, תמיד היה ועדיין שם בשבילנו, תוך לווי אישי בכל צומת בחיינו.
פתאום, טלפון. זו אחותי. "יש הצעה מיוחדת", היא אמרה בטון מסתורי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הייתי בהלם קל. הצעה? עכשיו? אמצע אלול? החגים היו ממש מעבר לפינה. לא רציתי לערב 'שמחה בשמחה'.
אבל מי יכול לעמוד מול פרטים כמו שאני שמעתי? אז קבענו פגישה. זה היה יום לפני כיפור תשס"ז. וואו... תזמון קלאסי. מתישהו בין ה"סליחות" ל"כפרות".
ראיתי את עצמי כבר במונית, בדרך ל... נכון, בני ברק.
לא צריך לספר לכם מה קורה בבני ברק בפרט בתקופה הזו של השנה. זה לא חום, זו לחות תרמית. הכל דביק. אתה לוחץ יד למישהו, ואתה מרגיש שאתה מפריש את כל מה ששתית בשבועיים האחרונים. הלחות הזו נצמדת, מתעקשת, ולא מוכנה לוותר עליך.
ירדתי מהמונית. בום. תוך שניות, הגוף התמלא בזיעת-יתר בני ברקית. העלים על העצים? הם פשוט הסתכלו עלי ברחמים. ראיתי אותם מזיעים גם כן, לוחשים לי: "אם אתה מצליח לשרוד את החום הזה, השידוך הוא החלק הקל שלך. אתה עוד יכול ללכת לאיזה מקום בטוח, אנחנו תקועים כאן מי יודע עד מתי"
ואז גיליתי שירדתי בכתובת הלא נכונה: אני מאחר, איזה לחץ...
הייתי לבד, בני ברק הלוהטת מסביבי, ואני מחפש איזה רחוב קטן ומיוחל. אין נפש חיה ברחוב, רק אלו שהתעקשו לרוץ מהר מהמזגן של הבית למזגן של הרכב. הצלחתי לתפוס איזה תושב אמיץ שהציץ לרגע, הסביר לי בחצי משפט וברח חזרה אל המיזוג שלו.
בסוף הגעתי. הבית המיוחל. דפיקה בדלת. הלב דופק. "איך אני מעביר שעה מינימום עם בחורה? מה אני אגיד? מה אני אשאל??" והכי גרוע – איך אני מסתיר את מפל הזיעה שנבנה לי במצח? רמת הביטחון שלי צנחה.
ואז... קרה הנס.
הדלת נפתחה. ובפתח עמד האבא של הבחורה. חיוך רחב, חם, אבל לא "חם" במובן של טמפרטורה. חיוך כזה שאתה מיד מרגיש רצוי. ברגע אחד הלחץ ירד, בגלל הארת פנים וחיוך של מי שנמצא מולך ברגעים כאלה.
ומתוך חלל הבית... וואו... גל קור של מיזוג איכותי, תעשייתי, שמנצח את הקיץ. זה הרגיש כאילו מישהו כיבה את תנור האפייה שעטף אותי. בשניות בודדות, החום בגוף שלי צנח.
הוא לחץ לי את היד בחמימות אמיתית, הכניס אותי פנימה, והושיב אותי על ספת עור משובחת. זה היה רגע של רושם ראשוני משנה-חיים. החיוך והארת הפנים שלו פשוט ניפצו את "קיר הזכוכית" המלחיץ שהבאתי איתי. הוא לא חקר אותי, לא שאל על ה"שיטה" או על ה"מסלול" שלי. הוא פשוט קיבל אותי בכבוד, כמו אורח VIP.
קודם כל, הוא הרגיע את המערכות שלי: הוא הביא לי מים. לא סתם מים. המים האלה, שניה אחת לפני שהם קופאים, המים של הרגע האחרון. על השולחן עמדו שלל בקבוקי שתייה וכיבוד, עוד רגע היה מציע לי סיגריה.
שיא הלחץ נעלם. אחרי כמה דקות, כשהפכתי בחזרה ליצור אנוש יבש יחסית, הוא אמר בחיוך: "אני הולך לקרוא לה".
נשארתי לבד. הלב, שהספיק להירגע בזכות המיזוג והמים הקפואים, התחיל שוב לעלות קצב. זה רגע המבחן האמיתי, נכון? שבע דקות מהמונית, ואני עומד לפגוש את האדם שאולי... "טוב, בוא אל תרוץ רחוק מדי" לחשתי לעצמי "המשימה שלך היא רק שעה אחת של שיחה בלי לגרום לצד השני לברוח בבהלה"
עד שהיא הגיעה, שאלת השאלות ריחפה באוויר: איך מתחילים פגישה ראשונה? רק שזה לא יהפוך לראיון עבודה. אבל בזכות קבלת הפנים החמה (והמיזוג הקר) שלו, התחלתי להרפות. זה לא קרה מתובנה ומחוכמת ייתר, אלא מחוסר אונים, דווקא בגלל זה בחרתי להיות טבעי, אלו רגעים שלא חושבים אלא מרפים, והטבעיות מצילה אותך.
במקום לפתוח ב"תעודת הזהות" שלי, החלטתי לדבר על מה שבאמת קרה לי: החלטתי לפתוח בבני ברק על החום, על העלים המסכנים, ועל הדרמה של הכתובת הלא נכונה – בלי מילים מכובסות.
הרגע הזה, שבו שני אנשים, זרים לחלוטין, יושבים יחד ומנסים להבין אם יש פה משהו מעבר ל"שלום-שלום" מנומס – הוא רגע הזוי. זה סוג של מפגש לא שגרתי בפרט כשאתה משתדל להציג את עצמך בגרסת ה-VIP שלך, תוך כדי שאתה מנסה לא לשכוח איך קוראים לך.
ב-ו-ם. קיר נוסף נשבר. במקום להתחיל עם שאלות "מראיין מועמד", התחלנו עם... בדיחה על החום והעלים.
השיחה פשוט המשיכה משם. תחת חסות המזגן המציל חיים, והרגשה שמישהו כבר נתן לי אישור להיות אני, כולל כל הזיעה שהבאתי איתי. השיח נמשך כשעתיים במקום שעה. כשקמתי ללכת, ידעתי שהייתה פה הצלחה. לא כי "סגרנו" משהו. אלא כי הפגישה הראשונה, שכה פחדתי ממנה, הייתה פשוט... שיחה.
הסיפור הזה, של הפגישה הראשונה, מלמד אותי עד היום כמה דברים חשובים על החיים, ובעיקר על רושם ראשוני ואינטראקציה:
א. חשיבות ה'גורם המנטרל' - גורם חיצוני ניטרלי, עם יחס כנה, יכול לשנות את כללי המשחק. הלחץ שחוויתי לא נבע רק מהבחורה עצמה, אלא מהמעמד המלחיץ של "פגישה ראשונה". אבא שלה המדהים הזה, עם חיוכו הכנה, המזגן האיכותי והמים הקרים, ניטרל את כל המטענים הרגשיים והפיזיים (הזיעה) שהבאתי. הוא אפשר לי לעבור ממצב "הישרדות" למצב "נוחות" לפני שבכלל התחילה השיחה. זה מראה כמה חשובה הסביבה וקבלת הפנים החמה.
ב. הומור עצמי כשובר קרח - לשתף בסיפור כנה ומשעשע על "הפדיחה" שלך הוא דרך מצוינת ליצור קשר אמיתי. פתחתי בסיפור ה'כשלון' שלי (הירידה בכתובת הלא נכונה והסבל מהחום). זה מיד: הפך אותי לאנושי ופגיע, ונתן לה משהו קל לצחוק עליו ולהזדהות איתו, וממילא יצר דיאלוג שאינו "ראיון עבודה" אלא קודם כל שיח.
ג. ניצחון הפשטות על הפורמליות - לפעמים, הנושאים הכי יומיומיים ו"פשוטים" הם הכי חשובים. במקום לרוץ לשאלות עמוקות על "השקפת עולם" או "עתידנו המשותף", התחלנו לדבר על החום של בני ברק. זה איפשר לנו לראות את האישיות של השני – יכולת להומור, קלילות, וכימיה טבעית – לפני שראינו את ה"תפקיד" (הבחור המיועד והבחורה המיועדת). הפשטות ניצחה את הלחץ והפורמליות.
ד. העניקו לילד/ה שלכם ביטחון (לפני שהם יוצאים) - המסר שלכם הוא קבלה: הבן/בת שלכם יגיעו לפגישה בלחץ עצום. תזכירו להם: "אתה מי שאתה. תהיה אתה. גם אם תגיד שטות, או תזיע, זה לא סוף העולם. המטרה היא שיראו אותך, לא את הגרסה המושלמת שלך." הכינו אותם לפתיחות ועודדו אותם להיות כנים ואנושיים. הפתיחה בסיפור על ה"חום של בני ברק" הייתה מוצלחת גם אם לא התכוננתי אליה מראש, או דווקא בגלל שלא התכוננתי אליה מראש, היא הייתה כנה ועם הומור עצמי. תזכירו להם שמותר לצחוק ומותר להיות פגיע. דווקא הפגיעות היא שוברת הקרח הטובה ביותר.
• • •
אז כן, הפגישה הראשונה שלי לא התחילה עם ציטוט מהגמרא, או בוויכוח פילוסופי עמוק. היא התחילה עם כוס מים קרים בתוך בני ברק המיוזעת, והסתיימה בתובנה ש'השידוך המושלם' לא תמיד יושב מחכה לך על כרית משי – לפעמים הוא פשוט מחכה שתפסיק להזיע ותתחיל להיות אנושי.
רגע... סליחה על הסחבת, הבחורה ההיא מהפגישה הראשונה? זו שראתה אותי נוטף ובכל זאת התחילה איתי שיחה כנה על החום בחוץ? זו אשתי. עד עכשיו אני מזכיר לחמי האלוף את קבלת הפנים המאלפת שלו לפני הפגישה, ואולי כאן המקום לפנות אליו - "אם אתה קורא את זה, אז זה הדבר הראשון שלמדתי ממך".
הנישואים הם גזירה מלמעלה, אבל הכוח שבהרפיה – הוויתור על הפורמליות לטובת הכנות הפשוטה – הוא מה שנותן לנו לצאת מכל סיפור כזה, בין טוב ובין למוטב, שלמים, אמיתיים, ומחוברים לעצמנו באמת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הקשר האמיתי לא מתחיל באמירות גבוהות, אלא כשאתה מרשה לעצמך להיות רטוב, כנה, ומנוצח על ידי מזגן...
0 תגובות