בפרשת וַיֵּצֵא אנו פוגשים את סיפור נישואיו של יעקב אבינו עם רחל ולאה, ואת רגעי הקנאה הקשים בין האחיות. רחל, שראתה את אחותה לאה יולדת ליעקב ילדים בעוד היא נותרת עקרה, פונה אליו בכאב: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן – מֵתָה אָנֹכִי".
דבריה מבטאים לא רק צער עמוק, אלא גם את עוצמת הרגש האנושי שמניע אדם לפעול – לטוב או לרע.
חכמינו זיכרונם לברכה מלמדים בפרקי אבות: "הַקִּנְאָה, הַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם", ושלמה המלך מוסיף בשיר השירים: "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ".
הקנאה יכולה להתפרץ בכל תחום – במשפחה, בין חברים, או בעולם העבודה והיצירה. אך התורה מדריכה אותנו למצוא דרך אחרת: להבין שכל אדם נברא עם כישרונות, שליחות וברכה ייחודית משלו.
ההצלחה האמיתית איננה תחרות – היא מימוש הייעוד האישי שהבורא העניק לכל אחד מאיתנו. כאשר אדם מפנים שכל מה שיש לו ולחברו נובע מהשגחת שמיים, הוא יכול לשמוח בחלקו, לפתח את עצמו, ולהפוך את הקנאה ממקור של כאב – למניע לצמיחה.
המסקנה היא, שנאה שאינה מרוסנת מפרידה ומכלה, אך אמונה וביטחון בבורא הופכים אותה לכוח חיובי - להזדמנות לשיפור עצמי, לתפילה כנה ולחיים שלמים ומאוזנים יותר.
0 תגובות