לפני כשנה הייתי בחוץ לארץ עם אשתי. היינו באיזה מלון די מרוחק מהעיר המרכזית. אחרי שהכנסתי את המזוודות לחדר ירדתי ללובי לשבת מעט. הלובי היה ריק מאנשים, רק פקיד הקבלה היה שם. זה היה כזה מלון קטן שכמעט ואין בו אנשים.
שמתי לב שפקיד הקבלה מסתכל עליי ככה בעיניים חזקות. עשיתי לו עם היד תנועה של שלום כאילו "היי". הוא היה נראה עם שיער ארוך, ופתאום הוא פונה אליי בשפה של יידיש: "אתה מבין יידיש?" עניתי לו שכן. "יש לי משהו לספר לך. אתה פנוי כרגע?" ראיתי בעיניו עצב עמוק ואמרתי לו שכן. הלובי היה ריק, הלובי היה כל כך שקט, שאפשר היה לשמוע את הכאב שלו עוד לפני שהוא פתח את הפה. וכך הוא סיפר לי את סיפורו העצוב והמאיר מצד שני.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
וכך הוא התחיל לספר: "אני נולדתי בניו יורק למשפחה חסידית חזקה, אדוקה מאוד. אבי ואמי שניהם שמרו על מצווה קלה כבחמורה, ואני ואחיותיי היינו צריכים להתמודד עם כל ההשלכות האלה.
ההורים שלי, חוץ מזה שהם היו אדוקים בצורה קיצונית, הם גם העירו לנו הילדים על כל דבר קטן. מאז שאני הייתי קטן, אבי היה מעיר אותי כדי שלא אפספס קריאת שמע בזמן, ואם לא קמתי - קיבלתי צעקות. ילד קטן בגיל שמונה. ובתוך כל השנים האלה, הילד הקטן הזה - זה שצעקו עליו על קריאת שמע - הוא עדיין חי שם בפנים, מחפש חום, מחפש אהבה, מחפש אבא. ואם זה היה רק זה... כל הזמן אבי וגם אמי העירו לי על רוחניות, על גיהנום, על אוי ואבוי מה יקרה. כל הזמן חינכו אותי לרוחניות בצורה שלילית.
אבל היה עוד משהו אחד שאולי ההורים שלי שכחו לקיים - לכבד אחד את השני. ההורים שלי, עם כל הכבוד להם על קיום המצוות והתורה באדיקות, על לכבד ולא לפגוע - הם שכחו. הם היו רבים ביניהם כל הזמן, ואנחנו הילדים היינו רואים ושותקים. ילד לא צריך לשמוע על גיהינום - הוא צריך לשמוע על אהבה. ומה שילד רואה בבית, לפעמים נשאר בו לכל החיים.
כך שחוץ מחינוך נוקשה ראיתי גם איך בית לא צריך להיראות: מריבות, פגיעות, צעקות. נכנסתי לישיבה, ואת האמת? לא הייתי מסוגל לפתוח דף גמרא. לא להתפלל. הייתה לי התניה חזקה ורעה מרוחניות. כל דבר שקשור לרוחניות - לא הייתי מסוגל לעשות.
איכשהו שרדתי את הישיבות. חיתנו אותי בגיל שבע עשרה וחצי עם בחורה חסידית ממשפחה חזקה, אבל אני הייתי במקום אחר. אשתי הייתה צדיקה ואני בקושי מתפלל. אבל השידוך נעשה גם שלא ראיתי איך בית נורמלי צריך להיות, וגם אשתי לא מצאה בי את מה שציפתה, כי הייתי פצוע ולא הייתי מסוגל לתת מה שנדרש. אבל המכה הגדולה הייתה שאשתי סיפרה לאביה שאני בקושי מתפלל. שאני רק מניח תפילין בין השמשות, לא פותח ספר, לא שירי שבת. חמי היה איש קיצוני והוא גרם בסוף לגירושין שלנו.
התגרשתי. ומשם הדרך להידרדרות מוחלטת הייתה קצרה - אבל עמוקה. הגירושין גרמו להסיר לגמרי ממני כל מה שקשור ליהדות: שבת, תפילין, כשרות - הכל. אתה יכול להגיד שיהודי נשאר יהודי, אבל התנהגתי כגוי לכל דבר. לא התפללתי לאלוקים, לא כלום. בסוף איכשהו התגלגלתי לכאן לעבוד במלון הזה.
אבל אני חייב לספר לך מה קרה לי לפני כשנה וחצי. אולי התרחקתי מהדת - אבל שלוות נפש לא הייתה לי. הרגשתי בדידות איומה. שונה מכולם. גם הפאות הארוכות כבר לא היו, אבל בנשמה הרגשתי אחרת. פתאום עלו לי שאלות על משמעות החיים: מה החיים האלו? למה כל הסבל הזה שאני עובר בחיי?
תבין - לעבור ילדות כמו שאני עברתי, אתה לא יכול לצאת אדם מאושר. משהו היה חסר לי בנשמה שלי. לא, לא התגעגעתי לשמירת תורה ומצוות - משהו בחיבור הפנימי שלי למשהו גדול ממני. משהו להרגיש שיש פה יד מכוונת, שהכל בהשגחה פרטית, שהכל לטובה. שלא כל העולם הזה כאוס אחד גדול. לא יכולתי לחשוב שאני חי בגיהינום.
ואז, איך שאתה רואה אותי, יצאתי לילה אחד להתבודדות ביער הקרוב למלון. היער היה חשוך - אבל הלב שלו היה עוד יותר חשוך. ושם, במקום שבו אין אף אחד, הוא צעק את הצעקה הכי אמיתית שצעק מימיו. שאגתי ובכיתי מה שלא בכיתי כל חיי. פניתי לאלוקים: "אלוקים, תן לי אמונה פשוטה שהכל לטובה, שהכל בהשגחה, שאתה אבא שלי, שאתה אוהב אותי. מי שעובר ייסורים לא יכול לחיות בלי משמעות. תן לי סדר בתוך הסדר הזה."
שאגתי מעמקי נשמתי: "אבא, תן לי אמונה. אני לא יודע מה אתה רוצה ממני מהסבל שאני עובר בחיי, אבל לפחות תן לי להיות מחובר איתך. תן לי להיות כמו היהודי הפשוט, השואב מים, שחי באמונה פשוטה, שהכל לטובה ושיש מנהיג לבירה." בכיתי ובכיתי ושוב בכיתי. כל כך הרבה שנים של סבל ושל התרחקות מכל דבר שקשור לבורא יצאו החוצה. אמרתי לאלוקים: "תיקח אותי אליך מהעולם הזה, כי בלי אמונה אין לי חיים. אין לי כלום. אין לי נשימה."
זה היה לילה לא פשוט - אבל מאותו לילה משהו קרה. זה לא קרה בבת אחת, אבל לאט לאט התחילה לחזור לי האמונה. התחלתי להתפלל. להניח תפילין. ובעיקר להאמין שיש בורא לכל העולם הזה. שההורים שלי, הגירושין והייסורים - הכל לטובה. הבנתי שאת הבורא אני לעולם לא יכול להבין. אני רק יכול לתת הכנעה ולהאמין שהכל לטובה. ולאט לאט... הוא התחיל לחזור לא רק לדת - אלא לעצמו. לפנים האמיתיות שלו.
הוא סיפר לי שהוא הכיר השנה בחורה יהודייה דתייה, ושהם אולי יתקדמו לחתונה.
זה אחד הסיפורים שאפילו כשאני כותב אותו עכשיו - עולות לי דמעות מעיניי. ואני אגיד לכם למה: “אני פוגש בלא מעט סבל של אנשים. ופגשתי לא מעט שעזבו — לא רק בגלל הייסורים, אלא גם בגלל בית קשה, חינוך נוקשה, מריבות שלא נגמרו, ופצעים שנשארו מהילדות.
אנשים שפשוט לא יכלו לשאת את הכאב שהצטבר בתוכם.” אבל תמיד, כמעט תמיד, אותם אנשים שפגשתי בסוף אומרים לי: "לא משנה דת או לא דת - אני לא יכול לחיות את חיי בלי אמונה פשוטה שיש בורא לעולם, שהכל לטובה, שהכל בהשגחה." "ברוב המוחלט של האנשים שפגשתי - 99% - העזיבה לא הייתה בגלל התורה עצמה, אלא בגלל כאב. בגלל ילדות קשה. בגלל פצע שלא טופל. בגלל בית שלא החזיק את הלב."
ואני אגיד לכם משהו: בלי אמונה אי אפשר לעבור את העולם הזה. זה הכוח והאמת הכי גדולה שיש. יש אנשים שחושבים שאמונה היא פילוסופיה. אבל האמת? אמונה היא אוויר לנשמה. בלי זה - אי אפשר לנשום. יש משפט חסידי שמלווה אותי: בלי הקב"ה אי אפשר לעבור את מפתן הדלת, ועם הקב"ה אפשר לבקוע את הים.
אין אדם בעולם שלא מתמודד. גם בלי ייסורים נפשיים - אנשים מתמודדים. לכל אחד יש את החבילה שלו בעולם הזה. והאמונה? היא לא רק מצווה. היא נשימה. היא הקרקע היחידה שלא זזה כשהחיים רועדים. אתה רואה אנשים בלי אמונה - אם מגיע קושי, חייהם מתפרקים. כי מה יש לחיות אם אין משמעות? אבל מי שחי באמונה פשוטה, כמו שאותו יהודי בכה וביקש - "תן לי להיות יהודי מאמין כמו השואב מים של הבעל שם טוב" - הוא יכול לעבור כל דבר.
גם מבחינה נפשית האמונה נותנת כוח. אני פונה לאותם אנשים שאיבדו קשר לרוחניות, לשמירת תורה ומצוות: אל תאבדו בחיים את הקשר לבורא עולם - כי אם לא, אין חיים. האמונה אינה תיאוריה היא המקום היחיד שבו הנשמה נרגעת.
ואם יש מסר אחד שעולה מהסיפור שלו, האמת היא שיש כאן כמה מסרים חזקים מאוד. הראשון שלא צריך להיות מושלם כדי להיות קרוב לאבא שבשמיים. צריך להיות אמיתי. פשוט. לדבר אליו כמו ילד שאיבד את הדרך ומבקש למצוא אותה מחדש. המסר השני שאין יאוש בעולם כלל. גם כשהלב נשבר, גם כשהדרך מתערפלת, גם כשמרגישים שהנשמה כבויה תמיד אפשר להתחיל שוב. והמסר השלישי שבלי אמונה אין חיים. לא כמליצה, אלא כפשוטו. האמונה היא הנשימה, העוגן, המקום שמחזיק את האדם כשכל מה שסביבו רועד.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום ומבורכת לכל עם ישראל. מאחל לכם אמונה פשוטה, טהורה ותמימה ושתדעו רק טוב ושמחה כל הימים.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות