אאא

 

אנו פותחים את החומש הרביעי, במנין בני ישראל וסדר המסעות של האומה, לאחר שבחומש הראשון למדנו על תולדות העולם והאומה, בחומש השני על בחירת עם ישראל לעם בצאתו ממצרים, קבלת התורה ובניית משכן ד' ובחומש השלישי יציקת התוכן לעבודת המשכן. כעת, חוזרת התורה לחיי האומה, המציאות היומיומית וחזון ייעודו של עם ישראל.

החומש פותח במנין השבטים, המשפחות וראשי בתי האב, 'עדה' המאוחדת על ידי ייעודה המשותף תוך מנין כל אחד ואחד כחלק מתוך הכלל, כך תחדור ההכרה כי הכלל אינו רעיון גרידא אלא שכל אחד מבני ה'עדה' הוא חלק מהכלל, המצטרף למנין הכללי של בני ישראל, והתפקיד המוטל על כולם זקוק לנאמנותו של כל יחיד ולמסירותו לייעוד המשותף.

אחד היה ישראל אבינו, אולם גם כשהיו צאצאיו שישים ריבוא גברים, עדיין היו כולם חברים של 'בית אחד' בנים של 'איש אחד', עדיין חותמת אחת טבועה בליבם ובנפשם, והם מעבירים מדור לדור את המורשה שבידיהם, של תפקיד אחד וגורל אחד, אולם במסגרת האחדות היסודית הזאת ובעצם השפעתה - שומרים ומטפחים רב גווניות של תכונות המיוחדות לשבטים ולמשפחות, כך תושג המטרה.

היעוד המשותף לכל אדם, יוגשם על ידי פרט, למרות ייחודיותו - הוא יוגשם ברב גווניות של סגולות ותכונות, אופי של מקצועות ועמדות החיים, והגשמה זו תהיה למופת לכלל המין האנושי, כל שבט בייחודו וכל משפחה בסגולותיה יעבדו את התפקיד המשותף של בית ישראל, יעצבוהו ויחנכו לו את בניהם ויורישוהו לבניהם.

אם נביט סביבינו, נראה כי אכן, כל משפחה או שבט, קבוצה או קהילה בעם ישראל, משלימה האחת את השניה, בדגשים השונים של כל אחת מהן למען עבודת ד' וברצון המשותף להביא לקדושת שמו יתברך.

ישנו יצר קהילתי פנימי טבעי של כל אדם, להדגיש את החיובי שבחוג שלו, להרגיש שהוא טוב יותר – ויש בזה מן הלאומיות של כל קבוצה, תכונה אשר טבועה באופן כללי בעם ישראל, ומקורה של תכונה זו הוא חיובי, שכן הלאומיות פירושה הבלטת היתרונות של העם על פני כל העמים ותחושה זו מחזקת את האדם באמת שבה הוא דבק, תכונה זו גם מועילה לדור הצעיר ומחברת אותו לאידיאולוגיה הנדרשת ויוצקת בו מוטיבציה למען המטרה המוצבת בפניו.

אלא שיש להיזהר שלא להיגרר על ידי לאומיות זו, להגדרות פנימיות דקות שיש בהם כדי לפסול חוגים אחרים או יחידים אחרים. שהרי הכל, השבטים השונים והמשפחות השונות, כולם נמנים ביחד עם העדה הגדולה והחשובה למשפחותם לבית אבותם, איש על מחנהו ואיש על דגלו, וכולם אומרים זה קלי ואנווהו ומכוונים לאותה מטרה נעלה של עבודת ד'.

ההגדרות אמורות להיות ברורות לגמרי לנו, לילדינו ולחניכינו. קבוצות שאינן נכללות בהגדרות לעיל, הם רק אלו אשר עזבו את תורת ד' באיזשהי דרך, בכל אחת משתי הקצוות. הן אלו אשר מבקשים להתחדש ולנטוש כמה ממצוות התורה בשם הרפורמה וההתחדשות ועל ידי כך מפקיעים עצמם מהיהדות, והן אלו שמקדשים מלחמת חורמה על מצוות אשר הוסיפו למנין המצוות מתוך קנאות לדבר מה שלדעתם יש לקדש עליו מלחמה או מאבק או משימה כלשהי אחרת.

בימינו אנו, מי שמביט נכוחה רואה את רוב מנין ובנין היהדות הנאמנה לד' ולתורתו אשר במטרות העליונות כולם מכוונים לאותו ייעוד, מתכנסים לאותן משימות ומגיעים להבנה והסכמה בכל נושא יהודי אקוטי שיש בו משום שימור היהדות, מורשתה ואופיה, לדורות הבאים. ויש המוציאים עצמם מהכלל ואינם נמצאים שם, הם אינם מצווים בקונצנזוס הרחב שנרקם סביב נושאי ליבת היהדות ואתגרי התקופה.

השבטים, ראשי האב, המשפחות, כולם יחדיו יוצרים את ה'עדה הקדושה', כאשר כולם חוברים לאותה משימה ומקדישם יחדיו את הייעוד, גם אם בדרך לאותה מטורה הם לובשים מלבושים שונים, מדברים שפות שונות או מתפללים בנוסחים אחרים, המטרה מחברת אותם יחדיו ומדלגת על כל שינוי בדרך ההגעה אליה.

יש לחינוך ללאומיות ולהגדרה עצמית הדוקה יתרונות רבים, אך חשוב לדעת את גבולות ההגדרות של יתרונות אלו - על מנת שלא לייצר שנאת חינם בלב חניכינו לקבוצות אחרות או שבטים אחרים שמטרתם ומטרתינו שווה לגמרי וההבדל בנינו לבינם אינו אלא בסוג הלבוש או בהברה הגיית התפילה או הנוסח.

גאוות ההגדרה העצמית, כן, חיובי, פסילת האחר היא לא הכרחית ואינה מועילה.

אצלינו, לא עושים כך

דומני שזה המקום לחזור על רעיון חינוכי שכבר כתבנו עליו בעבר, וכותרתו – "אצלינו לא עושים כך", המשמעות החינוכית טובה ומועילה ונפרטה להלן.

התא המשפחתי הוא מנגנון ההגנה הטוב ביותר להתמודדות עם שנות הילדות והבגרות של ילדינו. יש לתא המשפחתי את התכונות הטובות ביותר להגנה על הילדים, להכוונתם בדרך הנכונה ולבניית אישיותם והבטחת עתידם הטוב.

יש כמובן את דמות האב ודמות האם שאמורות להיות דומיננטיות מאד בחיי הילדים, כל אחד בתחומים היחודיים לו, האב בחינוך וביצירת הסמכות, זה שיודע הכל ומנווט את הספינה, יצירת דמות האב שעיני הילד והמתגבר נשואות אליו כמי שיודע הכל ומבין בכל דבר, והוא סמכותי וגם מהוה בעיני ילדיו דמות לחיקוי ודמות נערצת. אבא שלי.... כפי שאומרים הילדים.

ודמות האם שהיא האוזן השומעת והעין העוקבת, הסנסור הרגיש שיודע לראות הכל ולשמוע ולחוש – בחכמת נשים הבונה ביתה, להאזין ולתת את המילה הטובה והכתף להשען עליה, ותוך כדי כך להעניק את הסדר והמשמעת לתפקיד מוגדר בבית, בניית המידות הטובות, הנתינה העזרה והסיוע.

דמות האב והאם -יחד עם בני הבית, יוצרים את התמונה המשפחתית המושלמת. תמונה זו יש לה מסגרת שכל משפחה יוצקת לה את הצבע, והעיצוב הייחודי, הפיתולים והזוויות של המסגרת, הגוונים השונים שבכל קימור וקימור במסגרת, ואין מסגרת אחת דומה לחברתה.

הבאנו כבר בעבר, את רעינו של הרש"ר הירש, 'את יעקב – איש וביתו באו', המשפחה היהודית נשענת על יעקב, הגזע והשורש שכולנו בניו, אולם בסוף - נוצר מכך 'איש וביתו', האב והאם שכל אחד מהם מגיע ממשפחה אחרת ויחדיו הם נוטלים את המעלות של כל אחד מהצדדים ובונים משפחה חדשה, ייחודית, שיש בה מגוון חדש ויצירה חדשה של אופי ושלימות שונה מכל בית אחר.

המסגרת המשפחתית בנויה מדברים ייחודיים שנוהגים רק במשפחה זו, ההתנהלות בבית יש לה זויות ייחודיות לאותה משפחה, וזה מה שיוצר שכבת הגנה נוספת מיוחדת וייחודית.

וכך נוצר המשפט החינוכי המיוחד – אצלינו לא נוהגים כך.

אין הכוונה שבחסידות שלנו או בחוג שלנו לא נוהגים כך או אחרת, אלא 'אצלינו' הכוונה היא ל'משפחה שלנו'.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הילדים ששומעים לראשונה בחייהם את המושג "אצלינו לא נוהגים כך", מנסים בפעם הראשונה או השניה לרדת לעומקם של דברים אולם בשלב מסוים, משפט זה הופך להיות אצלם לאבן דרך של בידול ויחודיות ואפילו 'גאוות יחידה' וסוג מסוים של 'לאומיות משפחתית'.

המשפחה הגרעינית שלו הופכת לפתע להיות משהו מיוחד מאד, יש למשפחה שלו מנהגים והתנהגויות מיוחדות. במשפחה שלי לא עושים דברים מסוג זה ולא מתנהגים בפומבי כך או אחרת.

מנהגי ה'משפחה שלי' הופכים באותו רגע של לאומיות משפחתית לשכבת הגנה שהילד לא יכול לוותר עליה, הוא צריך את המשפחה הגרעינית, וקשה לו שלא להיות בסביבתה התומכת, הייחודית והמיוחדת של המשפחה שלו.

שכבת הגנה זו מסייעת לילד לכל אורך חייו ועם תובנות אלו הוא בונה את משפחתו שלו ברבות הימים, יוצק תכנים יחודיים למסגרת המשפחתית שהוא בונה עם רעייתו וצובע אותם בצבעים הנפלאים של המשפחה החדשה שקמה.