זעקת הנערים הגיבורים וה"לא שגרתיים"

מנחם ישב לפני בשבוע שעבר, בוגר ובנוי ממה שזכרתי אותו כשנפגשנו לאחרונה כשהיה בגיל 14. מראהו החיצוני התעצב מאז שזכרתי אותו עגלגל ומפוזר.

כעת הוא חטוב ומרשים, מגולח למשעי וסמוק-לחיים, כבר בן 20 וחצי, לומד בישיבה טובה בירושלים, עשה קילומטראז' של 'שטייגען', עליו התעדכנתי מידי פעם בד"שים מבן משפחתו.

ובכל זאת מנחם יושב מולי, פותח את סגור ליבו לאחר תקופה ארוכה, משתף אותי בבדידות חברתית קשה שכואבת ומציקה שלו, לפיה יכולים לעבור עליו ימים שלמים בלי שישוחח עם אף אדם בעולם, כולל חבר החדר, הוא משתף בחששות ובחרדות מהכניסה לעולם השידוכים והמעבר לחיי עצמאות שלו, שמשקפים בפניו שהוא כבר הגיע ליעד שבו הוא ציפה לדבריו כבר להיות מגובש ו'מבין', והוא מרגיש שלא. עוד רחוקה בפניו הדרך ויש לו עוד שאלות רבות.

הוא רוצה גם 'לעבור ישיבה', כי הוא חושב שמעולם לא ניסו 'להסביר לו' והוא מחפש את מי שכן. מאז שהוא מראה בישיבה שהוא לא מרוצה מהמצב התחילו גם הם מצידם לגלות סימני אי נוחות ממנו.

שאלתי אותו אם יהין לכתוב לי על דף את כל השאלות הכי קשות שמציקות לו, והוא החל לנוע באי נוחות בכסא. יש לו אח גדול ש'ירד מהדרך', שאל שאלות. הוא מפחד שאם הוא עצמו יתן פתח ודריסת רגל לשאלות, הוא עלול עד מהרה למצוא גם את עצמו שם, 'בצד השני'.

לדידו- אסור לשאול שאלות, אבל גם אין לו תשובות, וזה מתסכל כל כך.

לאחר סיום השיחה, שהקיפה לא מעט נושאים ועולמות, חוזקות ומחסומים, ביקשתי ממנו כהרגלי לתת סיכום לפגישה שלנו, מה הוא קיבל ממנה או מה התחדש לו, והוא אמר: "לא התחדש לי הרבה האמת, זה דברים שתמיד חשבתי עליהם ורציתי, אבל פחדתי לומר בקול, אתה נתת לי ביטחון להגיד דברים שחשבתי שאני לא נורמלי, לשאול שאלות ולהרגיש מחדש".

דקות מספר לאחר מכן, אני מחזיר שיחות למי שחיפש אותי... מעבר לקו, מספר לא מזוהה וקול נעים:

"שלום הרב אברהם, מדבר ... שמעתי שאתה מטפל בנוער נושר, ורציתי לברר לגבי בחור להיכן ניתן לשלוח אותו. תבין, הוא בחור 'שמור' מאוד וישיבתי, מבית טוב, לא נער נושר קלאסי, לומד בישיבה טובה, אבל הוא מחפש משמעות, הוא טוען שלא מספיק לו בישיבה ושהוא רוצה להבין יותר, מה עושים איתו? לאן אפשר לשלוח אותו? אתה מכיר ישיבה שגם רצינית וחזקה לבחורי ישיבה וגם עוסקת במהות האדם?..."

שיחה כזו קיבלתי עשרות פעמים, למשך תקופה מסוימת שאף שימשתי בעצמי כמנהל חינוכי בישיבה גבוהה ששאפה לעבודת עומק שכזו, אך לצערי מאז שזו נסגרה, לא הייתי איש בשורה גדול.

אני מכיר ומזהה את הצורך המשווע והמצוקה הקיימת, ומודע כיום גם לכך שישיבה כזו 'לא רווחית' ואולי לכן כמעט ולא קיימת לצערנו כסיבה נוספת. מדובר בתופעה שהעדרה מגלה את האמת העירומה והקשה ביותר שמציגה תמונת מצב כואב (חלקית, יש גם 'בית' בתמונה...) שבה ישיבות המיינסטרים הקלאסיות שעוסקות בעיקר בלמידה הפורמאלית והסטנדרטית לא תמיד מאפשרת שונות, משמעות ומחשבה מעבר למי שזקוק לתיווך נוסף ליהדות. ומי לא זקוק לכך בעצם?

צרת הדור היא לא הנשירה

"ישיבות לנוער נושר" במובן מסוים מעניקות יותר 'עבודה' בתחום. הטובות שבהן, שמשמשות מעבר ל"בייביסיטר" לנערים מתבגרים למשך כמה שנים קשות, מצליחות לייצר ולהבנות מחדש משמעות, זהות ושאיפה.

אך זהו "בית החולים שמתחת לגשר".

תמונת המצב העגומה כפי שלעיתים נראה היא שבחור כזה, משיחת הטלפון שלעיל, הולך 'לרעות עד שיסתאב' ויגיע בסוף הדרך ל'ישיבה לנוער נושר', הרבה מתחת לדרגתו הנוכחית כיום, ורק בה הוא יקבל אולי, במקרה הטוב, את המענה שהוא זקוק לו כעת, כשהוא 'מעל' המסגרת כביכול. במקרה הפחות טוב-הוא לא יגיע גם לשם, ויאבד עניין בדרך רח"ל.

בשיחה עם הרב שטיינמן זצ"ל לפני פטירתו הוא הביע כאב מ'צרת הדור הבאה עלינו'. לדבריו לא מדובר ב'תופעת הנשירה הגלויה' המדוברת והמטופלת עד כדי רוויה כיום, אלא ב'נשירה הסמויה', זו שקשה יותר לאתר ולטפל בה.

הוא שיתף בכאב לב סיפורים על משפחות שלמות שחוזרות בשאלה, שחיו חיי 'אנוסים' בדתם, מבלי להבין על מה ולמה.

'הם לא הגיעו מישיבות לנוער נושר', הוא ציין. 'שם דווקא מטפלים בנושא הזה'...

הם הגיעו מישיבות טובות, שלא מספיק שמו לב אליהם ולבעיה הזו ולא טיפלו בהם מהיסוד. הם גדלו והתחנכו לחיצוניות, מבלי להבין למה, בלי חיבור פנימי לתהליך בריא ומושכל, וזו התוצאה.

חיבור עמוק נוצר מתוך חיפוש

ספר במדבר מכיל בתוכו את המעמד הגדול ביותר של החיבור האנושי של האדם עם בוראו. מעמד שבו שמענו את הקולות וקיבלנו את תורת ישראל הנצחית לדורות.

זו התוצאה. ומה עם התהליך?

זה לא קרה ב'אולם' גדול ומרשים, במעמד גדולי הדור כולם על משב"קיהם, זה לא קרה למעגל קרוב ומצומצם של מלחכי פנכה ומקושרים לגפני ולליצמן...

זה קרה לכולם, זה קרה 'במדבר'.

מתוך שממה, מתוך חיפוש עצמי, יובש, התמודדות עם קושי ותסכול, גילוי עצמי.

מעניין שדווקא ה'מדבר' הפך את החיבור והקשר לזיכרון משמעותי- "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך.. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

שם נמצא המבחן, במדבר, ב'ארץ לא זרועה'. כשלא רואים תוצאות במקום.

את ההבדל בין "מסע" ל"טיול" אפשר לתאר כהבדל שבין ההנאה מהתוצאה שב'טיול' לבין הנאה ולמידה מהתהליך- במסע.

היטיב להגדיר זאת מניסיונו ידידי הרב יהודה דרורי, שבין שאר כישרונותיו הברוכים מעביר סדנאות חווייתיות ליצירת זהות ומשמעות לבני נוער: 'בטיול אנו רואים מה שמדברים עליו, וב'מסע' אנו מדברים על מה שאנו רואים'...

זהו לא רק משחק מילים מקורי. זו כנראה גם המשמעות האמיתית והעמוקה של מסע.

ב'טיול' אתה מביט לצד ימין, היכן שהמדריך או מפת הדרכים מציגים לך את 'מגדל אייפל', גם אם 'צד שמאל' מסקרן אותך לא פחות...

אך ב'מסע' אתה חי את המסע לאורכו ולרוחבו, מופתע ומסוקרן מכל אלמנט שבדרך, ולאחר מכן מנתח ומבין את המשמעות של זה לחיים העצמאים שלך.

מסע של אמיצים

נזכרתי בהקשר הזה במודל שנקרא "מסע הגיבור"

בכל אחד מאיתנו נמצא 'גיבור' הרוצה לממש את היעוד שלו, כך נטען בו.

מהו 'מסע הגיבור' ומיהו הגיבור?

מסע הגיבור הוא מודל לתהליך אימון והעצמה ייחודי לאנשים לא שגרתיים שמחפשים שינוי בחיים ומימוש עצמי, לאו דווקא ברמה של אפיק מקצועי לחיים אלא גם ברמה האישית של 'מה אני רוצה בעצמי שאהיה שלם איתו'?

אחד הרעיונות הידועים הוא הדפוס הארכיטיפי של ההתפתחות האנושית המופיע גם בהתפתחות היחיד, דפוס שהפסיכולוג קארל יונג קרא לו אינדיבידואציה, עיקרון זה קיים גם בטכניקת מסע הגיבור עפ"י מחקרו של ג'וזף קמפבל מייסד השיטה.

בסיפורי המיתולוגיה אפשר לזהות הרבה 'מסעות גיבורים' החל מהספרות הדתית, ביהדות וגם בשאר הדתות וכלה בספרות המדע הבדיוני: "מלחמת הכוכבים", "שר הטבעות", הארי פוטר ומטריקס.

'גיבור' הוא בעצם כל אחד מאיתנו שמקשיב לקריאה הפנימית של עצמו, גם (ובעיקר) אם זה מנוגד למה שהסביבה הקרובה חושבת כנכון ומוכן לצאת למסע הכרוך בהתמודדות עם מכשולים שעוד נכונים לו בדרך.

חשוב שיהיה מישהו לצידנו לסייע לנו במסע זה, ובסופו של דבר כשנגיע למימוש העצמי נגלה שעברנו התפתחות אישית מעצימה, נהיה מאושרים ונשפיע גם על הסביבה שלנו לטובה.

הרעיון הבסיסי מתחיל מכך שיש שלושה נתיבים אפשריים בחיים מהם אנחנו צריכים לבחור:

1. הנתיב השגרתי-נורמאלי - נתיב שבו אנשים עושים את מה שמצפים, מה שמקובל, וחיים את המיינסטרים "הנורמאלי". הוא מתאים לחלקים נרחבים מהאוכלוסייה כנראה, וזה מצוין למי שזכה בכך.
2. הנתיב השלילי- שבו אנשים מרגישים שה'נורמאלי' הזה לא מספיק להם ובניסיון לאזן את התחושה הזו הם פונים לדברים שפוגעים בהם כמו דחיית דברים, נשירה מהמסגרת, התמכרויות וסכנות שונות, סימפטומים של דכאון התמכרויות ובידוד חברתי.
3. נתיב החיפוש המשלים - חלק מהאנשים שמרגישים שהנורמאלי הזה לא מספיק להם בוחרים בו מכח האינרציה או מחויבות סביבתית להורים ולחברה, אך בליבם ישנה מודעות גבוהה וצורך ייחודי בהגשמה עצמית ומשמעות עומק, מעבר למה שהמסגרת יכולה להעניק להם– זהו הנתיב של הגיבור שלנו שיוצא למסע שלו במדבר.

בדרך לא זרועה

השלב הראשון במסע הגיבור הוא "הקריאה "

בשלב זה אנחנו מרשים לעצמנו להבחין בקריאה לפעולה המתייחסת לזהות שלנו או למטרת החיים שלנו, סוג של התעוררות מעבר למציאות הידועה המקובעת והמקובלת.

בשלב זה ננסה להבין ולשאול סדרת שאלות כמו 'מהו היעוד העמוק ביותר שלי?', 'היכן אני מרגיש הכי חי?', 'איך אדע שהגעתי ליעד שלי, שזה היעוד ושהוא ממומש?', 'האם דחיתי את הקריאה הזו בעבר ואם כן מה היו התוצאות?' ונענה לקריאה.

השלב השני הוא המחויבות לקריאה – "לעבור את שומרי הסף"

זהו השלב שבו אנחנו יכולים לבחור אם לקבל או להתעלם מהקריאה, לפעמים התעלמות מהקריאה יוצרת משבר או החרפת הבעיות בחיינו. ברגע שאנחנו בוחרים להיענות לקריאה אנו יוצאים מ"איזור הנוחות" שלנו לעבר מטרה שנמצאת באיזור חדש ולא וודאי.

כבר בשלב הזה עשויות לנקר בנו ספקות כמו "האם לא עשיתי טעות?", "אולי היה עדיף לי במצב הקודם, שם לא היה לי באמת טוב אבל היה מוכר וידוע?", "למה אני צריך את זה בכלל?"

'שומרי הסף' הם לא רק הדמויות שמתנגדות לפעמים לצעד אלא גם אותם פחדים וספקות פנימיים, קשיים שונים, אמונות מגבילות ו/או תגובת הסביבה השלילית כנגד היציאה למסע האישי שלנו.

זה השלב שבו עלינו לחבור לכל מה ומי שיכול להוות משאב שיעזור במסע (משפחה, חברים, זכרונות, חוזקות, מודלים לחיקוי, דמיון מודרך וכו') – זהו הרגע הקריטי שבו מתבצעת המחויבות האמיתית שלנו והבחירה לעבור אל העולם החדש והאמיתי עבורנו מתרחשת כאן ועכשיו.

השלב השלישי- רכישת כלים ומיומנויות למסע

בעולם החדש יש חוקים חדשים שצריך ללמוד. הגיבור בשלב זה נפתח למגוון אפשרויות חדשות ורוכש כישורי חיים ומיומנויות להגשמת הייעוד שלו.

בשלב זה בתוכנית מן הראוי לתווך לנו חונך, שישמש לנו כמנטור לחיים ומטרתו תהיה לתת כלים, ללמד ולהעשיר, כשבסופו של דבר הוא משאיר אותנו עצמאיים ומוכשרים למצב החדש. להבין מה אנחנו צריכים ללמוד, ולגלות מה האפשרויות שלנו.

שלב רביעי- זיהוי ומניעה של מכשולים ואתגרים עתידיים

המטרה בשלב זה היא לזהות אתגרים ומכשולים שעשויים להיות בדרך ולהפוך אותם למשאבים שיסייעו בהשגת הייעוד. הגיבור מפתח מצב של תכנון וסימולציה מראש שעוזרת לו להתמודד עם האתגר העתידי, להיות יותר מוכן אליו ולהצליח לענות לו.

לעיתים ה'שדים' הם השתקפות הפחדים שלנו והדברים שאנו רוצים להדחיק או להכחיש לדוגמא אמונות מגבילות כמו – "אני לא מסוגל", "לא מגיע לי ל…", עיוותי חשיבה אוטומטיים ועוד.

בשלב הזה אנחנו בוחנים את השדים והמפלצות שלנו וכיצד אנו יכולים לקבל ולהכיל אותם ולצמוח מזה.

שלב חמישי- השלמת המסע

בשלב זה המשאבים שרכשנו והטמענו עוזרים לנו להשלים את המסע.

בשלב זה אנחנו משתמשים בידע שצברנו בחניכה ונעזרים בכל המשאבים שבתוכנו ולצידנו, התמודדות אחרונה לסיום המסע ומימוש היעוד.

שלב שישי- החזרה אל הקהילה

בשלב הקריטי הזה הייעוד כבר נמצא ובתהליך של מימוש. כעת השינוי עובר לחיי היום יום, לחיברות מחודש עם 'חברת השווים' הטבעית שממנה יצא הגיבור בנקודת המוצא שלו.

בתהליך כזה אין שום סיבה לוותר על מקומו הרוחני, על סביבתו וחיבורו להקב"ה או למשפחתו הגרעינית.

בשלב הזה מתקיים שיתוף וסנכרון בין הידע והניסיון (ה'אוצר') שנצבר מהמסע, לבין קהילת המקור, ומתפתחת היכולת לתרום לאחר. בזה מושלם השינוי האישי ומגיע לידי מימושו בסיבה הטבעית שלו תוך כדי המשך אפיק צמיחה אישי ומתפתח שממשיך לתת ולהעניק הלאה לקהילה.

ב'מדבר החיים' הצחיח, כל אחד יכול להיות גיבור במסע של החיים שלו.

"רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע".

האם הציבור מבין דיו את הצורך במסגרת שכזו? האם הוא אמיץ דיו כדי לקחת אחריות לייצר מסגרת שכזו מבלי לחכות לשלבים מתקדמים שיצריכו טיפול שונה?

מי שמכיר מסגרת כזו ו/או יש רעיונות פרקטיים יותר מאשמח לשמוע ולהכיר.

אולי אתם תעזרו לי לעזור למי שיתקשר אלי בפעם הבאה!...

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצה: Merkazkuma@gmail.com