אאא

פרשת נשא מביאה את דבר ההנהגה והנבחרים, שבט לוי הנבחרים לעבודת המשכן, הנזיר שמבקש להיות מורם לעם ולבדל את עצמו בקדושה נעלה יותר, וקרבנות נשיאי העדה בסיומה של הפרשה – לחנוכת משכן ד'.

מנין בני לוי פותח את פרשתינו, משרתי מקדש ד' אשר הוחרגו מהספירה הכוללת של מנין בני ישראל שהחלה בפרשת במדבר. שבט לוי המובדל, מצטווה בהמשך בברכת הכוהנים לבני ישראל, לא מתוך רצון להאציל את הברכה כי אם כחלק מעבודת הכהונה 'כה תברכו את בני ישראל', הכהנים נצטוו לעמוד לפני ד' לשרתו, לברך בשמו, כי בם בחר ד' אלוקיך לשרתו ולברך בשם ד'.

לא הכוהנים מברכים את העם, אלא הקב"ה מברך את העם, ושמו את שמי על בני ישראל - ואני אברכם, וידיהם פשוטות למעלה להשפיע את ברכת ד' דרך המקדש, והם הכלי שבאמצעותו משרה הקב"ה את שכינתו וברכתו על ישראל, זאת למען יחוש כל יחיד והכלל כולו, כי ברכת ד' היא זו המלווה אותו תמיד בכל דרכיו.

במקדש ובגבולין נצטוו על ברכת הכוהנים, להדגשת היות ברכת ד' מלווה את האדם גם בהיותו במקום המקדש וגם בצאתו למהלך חייו.

וכך היא מהות הברכות הניתנות לאדם ומלוות אותו בכל מעשיו. יברכך - שיתרבו נכסיך, וישמרך - שלא יבואו עליך שודדים, יאר ד' פניו אליך - יראה לך פנים שוחקות, ויחונך – יתן לך חן, ישא ד' פניו אליך - יכבוש כעסו, וישם לך שלום - בהשגת השלום בין אדם לחבירו והשלימות האנושים של האדם העובד את ד' וצועד בדרכיו.

ובסיומה של הפרשה אנו שוב פוגשים את ראשי שבטי ישראל, קרבנות הנשיאים, ראשי בית אבותם, המייצגים את כלל עדת ישראל, ומביאים לחנוכת המשכן את עגלות הבקר, לחנוך את משכן ד' ולהביא עמם את רוחו של כל שבט אל מעמד נשגב זה.

מסירת התורה ושושלתה

במקביל לפרשת נשא, אנו לומדים השבוע שוב את פרק א' בפרקי אבות, על פי סדר הלימוד לשבתות הקיץ.

פירושים רבים נאמרו על המשנה הראשונה של מסכת אבות, המשמעויות הרבות, המסרים וההוראות שהיא מקפלת לתוכה, שהרי לא בכדי נבחרה היא להיות המשנה הראשונה למסכת אבות. גם כותרתה של משנה זו 'משה קיבל תורה מסיני', מורה כי הדברים שנאמרים בה הם יסודות מסירת התורה לדורות הבאים.

סיני מציין את המאורע העובדתי של מתן תורה כפי שנגלה לעיניו ונשמע לאוזניו של כל העם היהודי, במאורע זה הפכה הוודאות בדבר האלוקיות של תורת משה - לעובדה המתבססת על הניסיון המוחשי והנעלה מכל ספק.

בכך, יצא מעמד מתן התורה מכלל נושא לאמונה, לענין של ידיעה. כה אמר ד' למשה, הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ועוד נאמר שם, אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם, את הדברים האלה דיבר ד' אל כל קהלכם בהר מתוך הענן והערפל, ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם, ותאמרו, הם הראנו ד' אלוקינו את כבודו ואת גודלו, ואת קולו שמענו מתוך האש. הוים הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי, ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ד' אלוקינו, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ד' אלוקינו אלינו ושמענו ועשינו.

המונח סיני, מגלם אפוא את התגלות ד' הישירה במתן תורה וכך מיוצגים לעינינו כאן, מקורה האלוקי של התורה והמשכיותה על ידי רציפות מסורת הדורות ומנהיגי הדורות.

אנשי כנסת הגדולה – וראייתם למרחקים

משה קיבל את התורה בפומבי ולעיני ישראל מידי הקב"ה, והוא לימדה את העם במשך ארבעים שנות המסע במדבר, אך לפני מותו מסרה ליהושע לשם המשך הקניית ידיעתה של התורה וטיפוח קיומה המעשי. וכך מסרה יהושע לזקנים שהאריכו ימים אחריו ומילאו את מקומו, מידיהם של אלה, נמסרה התורה לנביאים, ולבסוף, עם תחילת שיבת ציון של גולי בבל ובניית הבית השני, נמסרה התורה לאנשי כנסת הגדולה, שמאה ועשרים חכמים נמנו עליה, ובתוכם אחרוני הנביאים חגי זכריה ומלאכי.

כנסת גדולה זו, הוכיחה גדולתה בעיקר בכך שהשכילה לחזות את גילוי שגב הנהגתו של ד' בעצם קיומו המופלא של העם היהודי חרף כל תלותו בדעת אחרים, אזלת ידו, ופזורתו בקרב אוכלוסיה עוינת.

כמו כן הכירו חכמי כנסת הגדולה, כי מאות שנות הגלות, שימיהם - ימי בית שני - רק שימשו להם מבוא והכנה – אינם נופלות בשום דבר משאר דברי ימי ישראל, ומחייבות הכנה והיערכות ראויה על מנת שהעם ישרוד את התקופה הארוכה שבה הוא אמור להיות בגלות.

ואמנם את ההכרה הזאת המחישו החכמים לא רק בחיבורן ועריכתם של תפילות וסדרי עבודה, המשמשים לנו עד ימינו לתיקונם של של חיי רוחינו ולבבנו, העשרתם וחיסונם באמצעות כל מכמני האמונה הישראלית, כי בנוסף לאלה הם אימצו לעצמם גם את הדאגה להעברת המסורת המוטלת עליהם, הקניית ידיעת התורה וטיפוחה על ידי תקנות וגזירות שהם מקדמות ומקיימות את ידיעת התרוה וקיומה המעשי עם עצם היום הזה.

והנה, העיקרים שהנחו את אנשי כנסת הגדולה במפעליהם הנזכרים ואשר עליהם גם המליצו באוזני ממלאי מקומם, הוגדרו ב3 הנקודות המרכזיות שאותם ראו לנכון להטמיע במשנה ראשונה וחשובה זו, כאבני דרך ויסוד להעברת מסירת התורה.

הוו מתונים בדין, העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה

דין זה המדובר עליו בהוראת 'הוו מתונים בדין' אינו מתייחס רק לפסקי דינים במובן המשפטי המצומצם – דיני נפשות ודיני ממונות – אלא הוא מקיף גם את כל ההכרעות ההלכתיות, וההכרעות הציבוריות – לאורך שנות קיומו של עם ישראל.

הוו מתונים בדין בא לתבוע ממורה ההוראה והדיין שישקלו כל דין הבא לפניהם בישוב דעת מחודש ובסקירת כל צדדיו, עליהם להשמר מחריצת דינים על דרך השיגרה והרגילות המלומדה. וכך גם בכך הכרעה ציבורית או ערכית אשר תגיע לפתחם לשיקול דעת והכרעה. כך הוא למורי ההוראה, כך הוא למחנך ולמורה ולכל אשר נמצא באחת מצמתי העברת שושלת התורה, דרכה, רוחה, והנהגתה.

אמירה זו חיונית כהוראה ומסר לדורות הבאים, שכן המתינות בדין, מהותה היא שקילת כל הצדדים בכל דור ודור, ההיצמדות לדין התורה ללא שינוי, יחד עם ההבנה והמתינות בהוראה מבלי להפוך את הדין לשגירה, הלא לכך מושבו של מורה ההוראה מול הטוענים בפניו, שומע ורואה, שוקל ומודד על פי הבא בפניו באותה עת, ופעמים רבות עליו להפעיל את הגיון "החלק החמישי שבשו"ע" טרם יחרוץ את הדין ויקבעו במסמרות וכפי שהורה הקב"ה למשה רבינו לסמוך את יהשוע שכן הוא 'איש אשר רוח בו'.

תלמידים רבים – והלוואי יהיו יותר גדולים מרבם

ההוראה השניה, העמידו תלמידים הרבה. הלא התורה היא מורשה קהילת יעקב, מורשתו של כל עם ישראל. ידיעת התורה הנפוצה ברבים ככל שיותר - זוהי המשימה הנעלה והמשאלה המקודשת ביותר. קריאתו של משה 'מי יתן כל עם ד' נביאים, לא שימשה ח"ו מליצה בעלמא בפי אדון הנביאים, אלא זו הייתה משימת החיים הרוממה ביותר שלו ושל יורשיו הנאמנים.

המכוון הוא אפוא - שכל יהודי יוכשר לשאוב ממבועי ידיעת תורתו את ההוראה המעשית למעשהו, אם לעשותו ואם לחדול ממנו, כל אחד ישקיע עצמו בלימוד העיוני ובלימוד המעשי, הלכה ודין, והוראת הוראה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

נמצא ממילא, שגם הוראת מורי ההוראה והדיינים חשופה כביכול לביקורת ציבורית רחבה – הציבוריות התורנית כמובן. חכמי התורה היהודיים, היו, והינם בכל הזמנים, מורי הדת היחידים מכל הדתות אשר רואים את רום מעלתם ופסגת פעילותם בכך שיהיו בסופו של דבר כל בני העם יודעים את ד' ואת תורתו כפי שהם יודעים ואפילו יותר מהם.

זו מהות העם יהודי ומורי ההוראה ומוסרי התורה לאורך כל הדורות – כפי שקבעו אנשי כנסת הגדולה.

ההוראה השלישית - ועשו סייג לתורה

הוראה משמעותית זו לדורות אומרת – תקנו תקנות, שעל ידם תישמר התורה מביטולה ויוענק מעוף לקיום מצוותיה, זוהי משימה שהוטלה כבר עם נתינת התורה ועל ידה לחכמי התורה – ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי. ואכן, כבר משה רבינו ושלמה המלך היו מתקני תקנות וגוזרי גזירות. בד בבד עם מצווה זו שהוטלה על חכמי התורה, הופנתה גם אלינו הקריאה 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' ומכאן החיוב שלא להתמרד נגד תקנות חכמי התורה וגזירותיהם.

אכן, חכמתם של אנשי כנסת הגדולה כבר צפתה מראש את בוא הימים שבהם יפוץ העם במרחבי הפזורה, ויגדלו המרחקים של חוליות העם הבודדות ממרכזי ההנהגה וההוראה, ויגברו מאד הניסיונות לנטוש את התורה ואת מצוותיה.