רחל ולאה באו לרב לדין תורה, זאת אומרת בכה וזאת אומרת בכה, והטונים עולים מעלה מעלה. הרב שמע את הצדדים והכריע לטובת רחל, לאה נפגעה עד עמקי נשמתה והתחילה לקנטר את הרב לחרפו ולגדפו, אתה בור ועם הארץ לא מבין ולא יודע כלום וכו' וכו'.
הרב יושב בשלווה ושומע את עלבונו, אך אשתו של הרב נחרדה ונפגעה עד עמקי נשמתה. כשלאה עזבה את השטח
הקשתה אשתו של הרב: כיצד זה שמעת את עלבונך ושתקת?
ענה הרב: היא לא מתכוונת ברצינות.
והרי - הוסיפה להקשות אשת הרב - היא קיללה בכל כוחה, בכל כוח כוונתה?
ענה הרב: לכי אליה מחר כשהיא תירגע, ותשאלי אותה האם היא רוצה שהבן שלה יהיה תלמיד חכם כמוני?
עשתה אשת הרב כעצתו: האם תרצי שהבן שלך יהיה תלמיד חכם כמו הרב? שאלה אשת הרב את לאה.
התלהבה לאה בחרדת קודש ואמרה: "אָמֵן, הַלְוַואי".
להלן ננתח סיפור זה בדרכו של בעל התניא.
-------
המרגלים שבו מתור הארץ והתחילו לספר סיפורי בלהות. "ערים בצורות" 'ילידי הענק מן הנפילים" "אנשי מדות" "כי חזק הוא ממנו". בני ישראל התפתו והתחילו לבכות. "וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל". הרוחות התלהטו "ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש (מנהיג חדש במקום משה. פירוש אחר: עבודה זרה) ונשובה מצרימה". "ויהס כלב" הוא מנסה להחזיר את השפיות לבני ישראל ולספר להם כמה אלוקים גדול אך הם אומרים לרגום את יהושע וכלב באבנים.
למחרת קמו "מעפילים" שרק אתמול זעקו ויללו "כי חזק הוא ממנו" ומכריזים "הננו ועלינו אל ראש ההר". משה אומר להם לא לעשות משגה זה אך הם בשלהם, הם יוצאים לקרב עד הסוף המר "ויכום ויכתום עד החרמה".
מה קורה כאן?
זה נראה מעין כף הקלע. בהתחלה זועקים ומייללים שלא רוצים את ארץ ישראל בטענה שהיא "ארץ אוכלת יושביה", ואין סיכוי לנצח. ומיד למחרת רצים ומתאבדים למען ארץ ישראל. מה ההבנה בסיפור הזה? מאיפה באה להם האמונה שהם יכולים לנצח? ומה הלקח שנוכל לקחת אל חיינו היומיומיים?
בספר התניא מרחיב בעל התניא לבאר איך שבתוך האדם ישנה זירת קרב מתמדת בין שתי נפשות האלוקית והבהמית. האלוקית חפצה להתקרב לה' ולמלא את רצונו, הבהמית רוצה למלא אחר תאוות הגוף.
בהמשך מבאר בעל התניא שמהות היהודי הוא נפש האלוקית, ולכן יהודי במהותו רוצה אך ורק קרבת ה' תורה ומצוות. אַמַמַה. הנפש האלוקית שרויה ועטופה עמוק בתוך הבהמית ולכן יש לה צרכים שונים ובלבולים שונים, עד כדי כך שלא תמיד מבחינים במציאות הנפש האלוקית.
בכזה מצב צריך לקלף ולהסיר את הקליפות העוטפות את נפש האלוקית. ופעמים שהקליפות הם קשות ועשויות מברזל, אז צריך לשבור את הקליפות בכח של ממש.
אי לכך אמרו רז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", כפי שמבאר בעל התניא האדם צריך לומר לעצמו (קרי: לנפשו הבהמית) אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב… בכך הוא כותש ושובר את הרע שבקרבו. הוא מחדד לעצמו שיש טוב גנוז בקרבו וכל התאוות הבהמיות המשוקצות הם רק מעטפות על נפש האלוקית. כאשר הוא ישבור את הקליפה אז יאיר ממילא האור הגנוז בקרבו.
וזה בדיוק מה שהתרחש בפרשתנו.
בתוך תוכם ידעו היהודים שה' הוא כל יכול ובוודאי שאפשר לנצח בעזרת ה' את הכנעניים, בתוך בתוכם רצו היהודים לעשות את רצון ה' וללכת לארץ ישראל. אַמַמַה, ישנם פיתויים שונים ומשונים הגורמים לבלבול מסוים. אך הבלבול הוא רגעי. ה' קצף על בני ישראל ואמר למשה שיאמר לבני ישראל מילים קשות: "חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באוזני כן אעשה לכם. במדבר הזה יפלו פגריכם… ופגריכם אתם יפלו במדבר…" הכעס הזה היה מעין פטיש ששבר את הקליפה… ומיד התגלתה הנפש האלוקית שהיא רצתה והאמינה מלכתחילה שאפשר לעלות לארץ ישראל, ולכן הם הכריזו ואמרו "הננו ועלינו".
(כך גם במקרה של לאה. בתוך תוכה היא יודעת שהרב צדיק ותלמיד חכם, אלא שכרגע יש איזה בלבול וקושי לקבל את דבריו…)
כך צריך להסתכל על כל יהודי שנכשל (ואפילו אם עבר בזדון), צריך לשדר לו ליהודי שהוא צדיק ובתוך תוכו הוא רוצה לעשות את רצון ה'. וזה לא רק בגלל שציוו אותנו לדון אותו לכף זכות, אלא גם ובעיקר כי זה האמת, ורק בגלל שזה אמת לכן ציוו אותנו לדון לכף זכות.
כאשר האדם בא לקלף את הקליפה מעצמו עליו להרעים ולרגוז על נפשו הבהמית. אך כאשר האדם בא לקלף את הקליפה מחבירו עליו לקרבו ולחבקו, לספר לו שבתוך תוכו יש לו ניצוץ אלוקי, ומתוך החום והאהבה יוכל הניצוץ שבתוכו להתגלות. (פעמים שאפשר לשבור גם את הקליפה של החבר באמצעות רוגז, אך חייב להיות תנאי מקדים שהוא אוהב את חבירו כמו שהוא אוהב את עצמו. והיות שדרגת אהבה זו היא קשה מאוד, אי לכך צריך מאוד להיזהר בזה. ואכמ"ל)
עוד מסר חשוב עלינו לקחת מסיפור זה:
הלא נראה שה"מעפילים" רצו לחזור בתשובה ועדין עשו טעות, ותכל'ס בשטח הם עשו היפך רצון ה'. אז מה הקטע? הרי רצון טוב היה להם, אז ממה נבע הטעות שלהם? ואיך אנו נדע להימנע מהטעות שלהם?
אלא שאם האדם לא לומד ולא מתבונן הוא נשאר ילד - ילד ברוחניות, וילד מתנהג כילד. הוא הפכפך. הוא אמנם ילד טוב והוא אוהב תמיד את ההורים שלו. אך לפעמים האהבה נשארת מכוסה בתוך תוכו והוא לא יודע לבטא אותה (הילד לפעמים כועס על ההורים שלו על שטויות, כי נתנו לו רק קוביית שוקולד ולא נתנו לו חפיסה שלימה וכיו"ב), ולפעמים הוא כן מבטא את האהבה אך מפני חוסר הידיעה הוא גורם נזק במקום תועלת. כמו לדוגמא: ילד שרוצה מאוד לעזור לאמא שלו לעשות ספונג'ה אז הוא מציף את הבית במים, ועוד כהנה וכהנה. והנה דוגמא בנמשל: יש יהודים שרוצים לבטא את היהדות שלהם, אז הם נוסעים עם קולנועית לבית כנסת ביום כיפור, יש בנות שמניחות תפילין, יש יהודים רחמניים שהחליטו לרחם על ילדי האויבים שלנו שנמצאים במצוקה, ועוד כהנה וכהנה. (כל אחד יוכל למצוא דוגמאות כאלה מחייו הפרטיים והיומיומיים) הטעויות הללו נובעות או מחוסר ידע או מתכונה ילדותית חסרת מודעות עצמית.
שֹומה עלינו "להבין ולהשכיל ללמוד וללמד" ואז נוכל להמשיך לשלב הבא "לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך - באהבה".
עלינו ללמוד ולעשות את מה שה' רוצה שנעשה, וחלילה שלא נעשה מה שנראה לנו שהוא רוצה שנעשה.
(הביאור מבוסס על פרק כט מספר ה"תניא")
שבת שלום ומבורך.
לתגובות והארות:
Misraeli770@gmail.com