ערעור על סמכותם ומעמדם של מנהיגים, היה מאז ומעולם מניע משמעותי בקרב העמים להרס וחורבן, לאבדן עמים וממלכות, ולמלחמות אחים עקובות מדם, חרב איש ברעהו, פירוק שדרת השילטון ושינוי שיטות מלוכה וממשל.
בהיסטוריית אומות העולם אנו מוצאים מהפכות כנגד שליטים – הן במקרים שהם היו עריצים ומנותקים מהעם ומצוקותיו, והן כאשר הם דווקא שירתו את העם, אולם, הייתה למישהו סיבה או רצון אשר נבעו בדרך כלל מקנאה עיוורת, לגרום למהפכה שלטונית ולערער על המנהיגות.
ישנו צד שווה לשיטת הערעור על המנהיגות – שאותה אנו פוגשים גם בימינו ביבשת האמריקאית, הצתת ושלהוב רוח המון העם בסיסמאות הכוללות תמיד תמהיל של מרכיבים זהים. הדם שלנו אינו הפקר, אנו לא פחות טובים ממך, אתה מתגאה עלינו, מדוע אתה חושב שאתה טוב יותר. אינך מתחשב מתחשב במצבינו, אנו מקופחים, אתה חי על גבינו.
מייצרים בליל סיסמאות שעיקרן קודם כל אהבה עצמית והערכה עצמית גבוהה – יותר ממה שהיא במציאות, פריטה על נימי הקיפוח ואבדן המעמד האישי שהיה יכול להיות טוב יותר ללא קיומו של המנהיג, וקנאה למצבו האישי של המנהיג שחי טוב יותר מהמון העם.
המהפכה הבולשביקית
בהיסטוריה, כפריים נבערים מדעת מצוידים בקלשונים ומקלות, עטו על אחוזותיהם של פריצים שסיפקו להם עבודה ופרנסה – משום שמובילי המרד טיפחו בהם את רוח האהבה וההערכה העצמית, והשנאה לשליט החי בנעימים. החלק המצער הוא, שברוב המקרים, מובילי המרד תפסו את ההנהגה והתנהלו באופן דומה לאלו שאותם הם הורידו מהשלטון.
הדוגמה המובהקת היא ללא ספק המהפכה הבולשביקית שאירעה לפני קצת יותר ממאה שנים, כאשר בשם ברית הפועלים והאיכרים – הפטיש והמגל - כנגד האצילים השולטים על הקרקעות, הקימו את השלטון הקומוניסטי ברוסיה, ולאחר מכן במדינות רבות במזרח ומרכז אירופה. היה זה רצון האיכרים והפועלים להגיע ל'שוויון' המיוחל שהבטיחה בעוז שיטתו של קרל מרכס. את התוצאה הטראגית כולנו מכירים, רדיפת האזרחים של הבולשביקים ושלילת זכויות הפרט ומעמדו של הפרט, הובילו למסעות הטיהור של לנין ויורשו סטלין אשר רצחו מיליונים מבני עמם.
הכזבים של קורח ושילהוב ההמונים
קורח ועדתו, ערערו באותן שיטות על מנהיגותם של משה רבינו ואהרון הכהן, אלא שלהבדיל מהמקרים לעיל, הם הוסיפו חטא על פשע בערעור על המנהיג אשר נבחר על ידי הקב"ה לשליחות אלוקית, ואשר היה העניו מכל האדם שעל פני האדמה ובאופן אישי אף סירב בכלל לקבל את ההנהגה – באותו מעמד גילוי על יד הסנה הבוער.
'וישמע משה', משה שמע – הוא הבין את המטרה ואת המניע של הטענות וההאשמות שהוטחו כלפיו, היתה זו כפירה ביסוד האלוקי של שליחותו. ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם. אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד. במסווה של ייצוג עינייני הכלל הם ביקשו לספק את האינטרסים של עצמם ולצורך זה באו בהוכחות כוזבות ומסנוורות המחניפות לאהבה העצמית של כל העם, וכך ניסו לדחוק את רגלי משה ואהרון ולשלול מהם את מעמדם.
הנחות היסוד למרדו של קורח הן כוזבות, והמסקנות – ביישומן לנסיבות הנידונות - הן כוזבות לא פחות. גם כאן המוטיב המרכזי היה – חנופה כוזבת לעם. כל העדה אינם קדושים כבר עתה, הם אמנם "אנשי -קדש" (שמות כב, ל) אנשים בעלי תפקיד קדוש, "קדושים תהיו", יעודם הוא להיות קדושים ובעצם הייעוד הזה הם "קדשים לאלהיהם" והם "עם קדוש לה'".
אך עדיין אינם "קדושים" אלא עליהם לעלות ולהתעלות בלא הרף לקראת ייעודם הקדוש שיהיה לנגד עיניהם כמטרה רחוקה של שאיפתם. וכדי שיתקיים כל זה, הוקם בתוכם המקדש המכיל את התורה - העדות, שניתנה להם מאת ה'.
אותם מאתים וחמישים מתמרדים - עצם הופעתם הייתה ראייה לסתור את קטרוגם, כי היה בקיומם משום הוכחה ניצחת שיש צורך בנציגים המורמים מעם. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בדברים שאינם נעשים מתוך העם ועל ידי העם, אלא בדברי ה' השלוחים אל העם, איה האדם והאומה היכולים להעז פנים ולשאול מדוע בחר ה' בך, דוקא בך. היכן היסוד לעזות הפנים המופנית על ידי כך כלפי ה', בזה ולא באחר בחר לשליחותו. שליח ה' האמיתי – ומשה יותר מכל - הוא הראשון המוכן להודות שאיננו ראוי, והוא יבקש מאת ה' לבחור לו שליח שהוא ראוי וטוב ומוכשר ממנו. אך אם ה' לא נענה לו ואף על פי כן בחר בו ולא באחר, כמי שראוי ומוכשר ביותר לשליחותו, מי יפנה אליו בשאלה, ומדוע תתנשאו על קהל ה'?! טענת "תתנשאו" כופרת ביסוד האלוקי של שליחותו, היא עושה את משה בדאי ואת עובדת שליחותו לשקר.
ערעור על מנהיגותם של גדולי האומה, היה גם בשולי המחנה ובעיקר על ידי המבקשים לחדש או לשנות ממורשת ישראל הנמסרת מדור לדור על ידי מוסרי השושלת. המוטיבציה – תהיה תמיד רצון לשלוט, הדירבון יהיה תמיד תוך פריטה על נימי רגשות קיפוח, העצמת האהבה העצמית באופן מוגזם ולא מציאותי, והמצאת 'כשלים' סביב ההנהגה. מכל אלו יש להשמר, שהרי הם קורח ועדתו שבכל דור ודור, הם באים והולכים, ומשה אמת ותורתו אמת.
ובשולי הדברים, 'הערה בונה' לכל הבאים מתוקף רצונם העז לשפר התנהלות או לתקן עוולות בתוך המחנה, הדרך לעשות זאת היא לא בערעור על ההנהגה ח"ו או ביצירת אלטרנטיבות רגעיות. הדרך לתקן ולשפר, תיעשה אמנם לעיתים בעבודה קשה ועקבית - אך בתוך המסגרות הקיימות, סופה וסיכוייה להתקיים, טובים עשרת מונים מהדרך הקלה של שלהוב ההמונים והצתת אש המרד.
איזהו מכובד
ובהקשרים דומים, השבוע נלמד בפרקי אבות על החכם הגיבור והעשיר, המשנה מלמדת אותנו, מי הם החכמים, הגיבורים, והמכובדים האמיתיים.
נתחיל דווקא מהסוף - המכובד. ראו נא את הפסוק שמביאה משנתינו אודות המכובד האמיתי מול המכובד המזויף – שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, דהיינו שדבר ד' וכבודה של השכינה מעורב בהבדל בין 2 המכובדים ההופכיים.
מי שכבר צבר שנות חיים וניסיון, בוודאי יכול ללמוד ולהבין מי הם בעיניו המכובדים – אשר מכבדים את עצמם. ומי הם המכובדים הרודפים אחר הכבוד באבדן חושים מוחלט, כאשר בדרך הם רומסים, פוגעים, ומשאירים בסערת השעטה שובל של ענני אבק שעושים רושם רב בעת התפרצותם, אך נמוגים כל פעם מחדש בדיוק כפי שאבק שאין בו כלום נמוג ומתאדה, או שוכך לאדמה.
עוולות אישיות וציבוריות רבות נעשות בעטיה של רדיפת כבוד אישית, רודף הכבוד מתעטף לעיתים באיצטלות של קדושת מטרה או שליחות חשובה. אך רמיסת האחר, הפגיעה האישית והציבורית – הלא ערכם רב יותר, אלא אם כן נדונו מעשיו של רודף הכבוד על פי כל כללי הלכות בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, והחליט בית הדין כי כשרים מעשיו.
אין לך דבר גס יותר, מתכונתו של רודף הכבוד, שמבדיל עצמו ומסתייג מאנשים אחרים, במידה הגובלת בזחיחות הדעת. אדם כזה מופיע בחשיבות ערך מירבית, ואת הזולת מסלק לצדדים, כמי שאין בו מתום. הוא עוד סבור, שדרכו זו, להתכבד בקלון חבריו, תנחיל לו הוקרה וגילוי כבוד.
משנתינו אינה סבורה כך. כבוד אמיתי, נכס הוא, והוא ננחל בידי מי שרודף אחריו במידה הפחותה ביותר, בידי מי שאינו בז בלבו לשום אדם, בידי מי שמכבד את כולם כבריות. כברואי ה’, ומכיר בזכות כולם לכבוד, בעבור כבודו של בוראם.
נמצא, אדם זה מכבד, עם כיבוד האדם, גם את בורא האדם, ועליו אמר ה’: "כי מכבדי אכבד". אולם, מי שבז לבני האדם אף הקב"ה יקל בערכו ובכבודו – "ובוזי יקלו" !
איזהו עשיר
גבול הרדיפה אחרי ההנאות, קיים עם השביעה וסיפוק הרצון להנאה האמיתית או המזויפת. אך הרדיפה אחרי אמצעיהן של ההנאות - אחרי העשירות למשל, שאינה מבטיחה כשלעצמה כל הנאות כי אם מכשירה רק הנאות עתידיות, זו מטבעה אינה מוגבלת. רדיפה כזו, אינה יודעת שבעה.
בנקל, תעפיל התשוקה לגריפת הבצע - למידות טרופות כאלה, עד שהיעדרו של ה'אין' יעלים ויאפיל לחלוטין על השמחה וההתרצות ב'יש', והרי זה מצער, כי משוש ליבו של האדם הוא ב'יש' שלו, בחלקו, זהו אושרו היחיד, אוצר חמודותיו האמיתי.
עשיר שאינו שמח בחלקו, דל הוא, ובדלדול הוא נמק בתוך תוכי אוצר גנזיו. אם מבקש איפוא האדם לא רק לצבור עושר, כי אם גם להיות עשיר במהותו, מוטב לו שיצטמצם בגבולות החיוני והסביר.
העוגן לעושר, נעוץ בעקרון של השמחה בחלקו, החלק שייעד לו השם כחלקו שהוקצב במידה יפה ונאמנה לשם מילוי מצוות חייו בעולמו. ההכרה בכך, כוחה יפה וטוב כדי לשוות לאותו החלק - באשר הוא - ערך יקר הוד ועתיר נכסים, ערך שלא ישווה ולא יומר בשום תמורה ובשום תחליף.
אכן, עשיר הוא זה שמשיג את מה שביקש. אז הבה איפוא - אל תבקש יותר מכפי הניתן לך והנה הפכת לעשיר.