טיסת געגוע בזמן קורונה // מיכל ולקין

(צילום: שאטרסטוק)

את הנכדים שלי לא ראיתי חודשים רבים. בגלל הקורונה לא יכולתי לטוס אליהם וכשלא מרשים לי לעשות משהו, אני אוהבת דווקא, לא שאני "דווקאניקית" גדולה, אבל כשזה קשור בנכדים ובילדים אני קצת כן.

דיוטי פרי סגור. (צילום: מיכל ולקין)

עולים לטיסה. אני לא מאמינה למראה עיניי, יש לי שלישיית כיסאות לעצמי. מתברר שכל המושבים האמצעיים במטוס פנויים, כשיטה, לשמור על מרווח בידוד. אך לי, כל השלישייה הייתה פנויה, כך שמבחינתי זכיתי בלוטו. הרגשתי שאני במחלקת עסקים פלאס.

לאורך כל הטיסה כולם חבשו מסיכות. העניין הזה הלחיץ אותי מאד לפני הטיסה כי כשאני חובשת מסיכה, אחרי דקה אין לי אוויר ומה יהיה בטיסה שאסור להוריד לרגע, רק בכדי לאכול? ובכן, מתברר שהחברה מקפיאה את המטוס. היה קפוא ממש, ביקשתי מהדייל שתי שמיכות מרוב קור והמסכה הייתה כל כך נעימה וחיממה את הפרצוף העייף שלי.

נרדמתי מהר, שוכבת על שלושה כיסאות, כמו ילד בחתונה של בן דודה. התעוררתי למשמע הודעה מהקברניט או העוזר שלו או הטייס האוטומטי. הודעה חביבה באנגלית: "ג'נטלמנים, אם אתם צריכים ל"דאבן" (להתפלל), אנא עשו זאת במקומכם". כולם צייתו. בזמנים כאלה אף אחד לא מתחכם. כולם שומרים על עצמם כנאמר: "אל תנשום עלי ולא אנשום עליך" (תקנות משרד הבריאות, דף מ"ג).

מסיכות כל הטיסה. (צילום: מיכל ולקין)

נחיתה. הבטן מסתובבת מרוב התרגשות לראות את בנותיי. אני קצת בלחץ שלא יתנו לי להיכנס ליו אס איי. מגיעה לביקורת גבולות ובחסדי השם הפקיד שואל אותי מה מטרת ביקורי ואני אומרת לו בפשטות: לראות את הצ'ילדרן שגרים כאן. הכול עובר חלק. כשאני מגיעה לאסוף את המזוודה הסגולה היא כבר ממתינה לי מסוחררת על המסוע. תוך חצי שעה מזמן הנחיתה אני בחוץ.

אני מחפשת פנים מוכרות והופ, הנה הן. התרגשות גדולה. מזל שאין בידוד באמריקה.

משם אנחנו נוסעות לבית הראשון. השעה 5:30 בבוקר. האם מישהו כבר ער? אנחנו נכנסות הביתה. שקט. עדיין מוקדם כל כך. הבת שלי אומרת, "בואי נכנס לחדר הילדים, נראה אם ישמעו אותנו". הלב דופק. הנכד הגדול שישן במיטת קומתיים קולט אותנו מצחקקות, הוא מסתכל ואומר בפליאה: "סבתא???????" ונופל ישר לידיי מהמיטה העליונה. אחותו קמה ושואלת: "מה קרה??? מישהו מת??? סבתא???" וישר לידיים. והשלישית מסתכלת אלי בחיוך מבוייש ולא אומרת דבר. רק חיבוק.

אחר כך הוצאתי להם את המתנות. כמובן שספרתי לפני כן כמה מתנות יש לכל אחד, כי אם אני לא אספור אז הם יספרו ואוי לי אם זה לא יהיה שווה. הייתה שמחה וצהלה. המתח קצת יורד, אך עדיין יש עוד בית עם נכדים שמחכים לי בלי שהם יודעים על כך.

המזוודה הסגולה. (צילום: מיכל ולקין)

לקחתי את מה שנותר במזוודה הסגולה והגענו לבית השני. זה בית שהילדים לא קמים שם ביוזמתם. על אף שהם קטנים יותר, הם כבר מבינים את גדלות השינה. אבל אני לא מתאפקת. אני לא ממש אעיר ישירות, אבל מה רע לדבר קצת בקול? והנה הבכורה פותחת עין אחת. ממצמצת. לא ברור לה אם זה חלום או מציאות ואז עוד עין. חיוך גדול על הפנים. איזה אושר. הקטנה קמה, מסתכלת אלי ומתחילה לדבר איתי תוך רגע כאילו הייתי שם כל הזמן. כאילו אנחנו ממשיכות בשיחה: "סבתא, בואי לסלון. אני רוצה להראות לך את הענני שלי"- שזו כרית בצורת ענן. אני לא מאמינה שאני כאן. עשיתי את זה. בזמן כל כך מוזר לאנושות.

בניו יורק כולם עדיין בבידוד. הילדים לומדים דרך הזום ודרך הטלפון וכך זה יהיה עד סוף השנה. החוקים קפדניים. יש סדר יום ברור. אז כן, ביום שהגעתי ההורים קצת ויתרו להם, אבל לאחר מכן חזרה השגרה של הבוקר. אחר הצהרים השתוללנו ושיחקנו והרחבנו את הלב.

שבוע הייתי עם הילדים והנכדים. שבוע שלא אשכח. שבוע שהיינו נטו ביחד. לא היו חנויות פתוחות ולא מסעדות והיה מושלם.

הגיע הזמן לחזור. בשדה התעופה נוארק לא שומרים על הכללים כמו בארץ. הם משתדלים, אבל זה לא זה. לא בדקו לי חום בחזור, רק שאלו אם אני מרגישה טוב. ביקשו לראות אישור מהשגרירות שמותר לי לעלות על הטיסה לארץ וחוץ מזה שמרו על 6 פיט דיסטנס ומסיכה כל הזמן.

בארץ שוב הכול מוקפד מאד. הנוסעים היו צריכים למלא טפסים של משרד הבריאות בעניין שבועיים של בידוד. כתובת בידוד. של מי הבית. מי עוד גר בבית. מי יערוך לך קניות. הסבירו לנו שאסור לנו בשום אופן לצאת מהבידוד. אם נצא נקבל קנס של 5,000 שקל. האמת ששמחתי על ההקפדה. הרגשתי מוגנת ושמישהו בארץ שולט במצב.

אז איך היה? היה שווה! הפגישה עם הילדים והנכדים נתנה לי דלק לזמן הקרוב. בעזרת השם בפעם הבאה העולם יהיה בריא ושוב נצטופף במטוס מלא נוסעים, רעבים למקום פנוי באמצע.