אאא

השבוע במהלך פעילות חברתית עם תלמידים חילקתי להם דפים ובקשתי מהם לכתוב ללא שם או פרט מזהה, נתון/עובדה  שהם היו מעוניינים לספר לחבריהם אך לא מעזים לעשות זאת בשיחה רגילה. לאחר שכל אחד כתב פרט שכזה, ערבבתי בין הדפים וחילקתי את הפתקים באופן אקראי בין החברים השונים, ביקשתי לפי שמות לפתוח את הפתק, להקריא אותו, ולהתייחס כחבר לנכתב בפתק.

נחשפו שם סודות מרגשים ושוברי לב שנעים בין תקיפה מינית, לעניות קשה בבית, למצוקה חברתית ומצוקה חרדתית, אבל דווקא לקראת הסוף נפתח והוקרא פתק מיוחד שהיה כתוב בו שלושה מילים בלבד : "מה ששלי שלי"! חלק מהתלמידים גיחכו אך דווקא התלמיד שהקריא את הפתק פנה לכותב הפתק (תאורטי, כי איננו יודע מי הוא) ואמר לו בבגרות וחינניות כך: "אם אתה כל כך חושש על הפרטיות שלך וזה מה שבחרת לציין, כנראה שמישהו בעבר פגע בפרטיות שלך  בדרך כזו או אחרת ולכן דבר ראשון אני מבין אותך שכך אתה חש, ואני מציע לך לגשת לצוות לקבל עזרה", ועל רגעים שכאלו אני ממליץ את הנאמר: "מתלמידי יותר מכולם"!

בני נוער רבים שמעורבים בתִּגְרוֹת שונות שלעתים מגיעים עד כדי ישיבה במעצר בכלא ויותר מזה, מספרים במהלך תהליך שיקומם על עבר קשה של חיים לא קלים, של אבא מכה, על "מחנך" משפיל, חרם ונידוי חברתי, ובעיקר על אותו רגע בשיא השפל שהם החליטו לא עוד! אותו הרגע שהם מחליטים להתרומם מאשפתות אך עושים את זה באופן שגוי ומוטעה ולא מבוקר, ולא מתוך בטחון עצמי פנימי מובנה ושורשי, אלא מתוך בניית מעטפת דמיונית של מאבטח צמוד בדמות כוח ועוצמה. בעצם הם משתמשים באותו הכוח שפגע בהם "אלימות" להגן בעדם, אך סופה של מעטפת רעה וחולנית זו לפגוע בהם, ואו אז הם ישובו למקומם האישי הנמוך והפגוע ויפעלו ממנו וסופו הוא לעתים בית המעצר או בכלא.

הדימוי העצמי הפגוע עושה את שלו ומוליך אותו בעולם דמיוני של כוח ואלימות בתחושה שכביכול זה המענה האמתי לאותו מעמד נמוך בו הם נמצאים. לו ישכילו להבין שבניית החוסן החזק הנפשי האמתי של עצמם הוא ולא אחר יתן את המענה האמתי לנפשם הפגועה, אזי תרחק מהם האלימות כמרחק מזרח ממערב. ההבנה שההשפלה שעברתי פגעה לי באינטימיות הפרטית של ד' אמותיי בעולמי, ורק ע"י בניה מחושבת מחדש של אותה מערכת נפגעת תשוב אלי תחושת הביטחון, רק זה יצליח לשקם כל נפגע.

לא רק בני נוער חווים תהליך שכזה, כך הוא הדבר אצל נשים מוכות, וכך אצל כל נפגעי תקיפות מיניות. התחושה של איבוד זכות המקום בעולם, התחושה של ניצול האדם והפיכתו לאובייקט דהיינו מבשר ודם לצל אדם היא תחושת איבוד מקומי בעולם. הפוגע מבצע בפעולתו המושחתת מעבר לפגיעה עצמה גם מחיקת מקומו של האדם בעולם, ובעיקר תחושת היותו חפץ חסר משמעות.

אדם שחי בתחושה שאין לו זכות קיום בעולם הוא אדם שחי בסכנת נפשות סכנת אובדנות, חובה על כל יהודי לדאוג לו מדין אל תעמוד על דם רעך!

בתקופה זו של רישום לקראת שנת הלימודים הבאה אנו פוגשים נערים והורים רבים אשר מחפשים שינוי מעולם הישיבות הקדושות הקונבנציונליות, אך אנו מתוך תחושת שליחות וערבות מנסים בכל כוח להניע אותם מתהליך כזה תוך דרבון לחזרה לעולם הישיבות ולבאר מים חיים. אך בשיחות שמתקיימות שוב ושוב אנו שומעים רציונל חוזר על עצמו של סיפורים על אנשי תלמודי תורה ובתי ספר, רמי"ם, משגיחים, ראשי ישיבות, שלא פוחדים לפגוע בתלמידים רבים בדרכים שונות, של השפלה, זלזול, פגיעה, וכל זה בשם התורה כביכול. כשהנער נשבר ומחליט לעזוב את עולם הישיבות או אז יתעוררו להם עסקנים חובבי אקשן  ויחפשו את האשמים בנשירה, יאשימו אותנו מנהלי המוסדות התחליפיים, יאשימו את ההורים בעלי התשובה, ועוד ועוד ועוד, אך את האשמים האמתיים הם לא יחפשו וגם אם ידעו לא יאשימו אותם, ומה שיכאב זה עזיבת עולם הישיבות ופחות מצבו הנפשי העגום והפגום.

יש באמתחתי עשרות תיעודי סיפורים מדויקים, של כאלו המוגדרים כמחנכים, מנהלי ת"ת, רמי"ם, משגיחים, וכדומה שפגעו באופן בוטה בתלמידים ופירקו את נשמתם ועולמם של התלמידים לרסיסי רסיסים של אבק פורח. אחד מאלו המצמררים סופרו לי השבוע (על ידי הילד עצמו)  על "מחנך" שבחר מסיבתו שלו (מוצדקת ככל שתהיה) להושיב ילד עם קשיי למידה במשך שבוע שלם על הרצפה בכתה!

על שמם נזקפים דורות של תלמידים שעזבו את עולם הישיבות, והם ורק הם אשמים בכך. מאידך הם זיכו אותנו אנשי המוסדות הקצת שונים אולי, בהחזרתם בדרך עקיפה ובטוחה אל ביטחונם האישי ומשם הדרך קצרה אל עבודת ה' וקיום תורה ומצוות. שזהו המבחן האמיתי שלנו.

בעולם הישיבות התנזרו בשיטתיות במשך שנים רבות מתהליכים חינוכיים, מהענקת אהבה לתלמידים, עסקו יותר בתביעה הרוחנית כל מוסד בדרכו הוא יש בדרך תובענית מוסרית, יש בדרך גדלות האדם, יש בדרך המחשבה, ויש בדרך הרגש, אך המילה חינוך כמילת מפתח או יסוד אהבה בין רב לתלמיד הפך במשך שנים למילה שאיננה קיימת בלקסיקון של חלק גדול מעולם הישיבות עד כדי כך שרבנים רבים כלל לא עומד בראש מעיינותיהם נושא זה של  גישה באהבה לתלמיד.

"אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ." חובה לזכור איך מעבירים את המציאות מאויבים זה לזה לאוהבים זה לזה, שלא להיתקע חלילה על מידת האויבים, לנצח, ולא יעברו למדת האוהבים לנצח אב ובנו רב ותלמידו.

אדם שחש מאוים וחסר קרקע בטוחה בעקבות פגיעה מכל סוג הוא נמצא במצב של סיכון, כי השמירה לה הוא זקוק אינה קיימת עבורו והוא יבנה אותה בסוף בדרך הלא מבוקרת והלא נכונה שתוצאתה הרת אסון.

בפרשת השבוע אנו פוגשים מלך- בלק שחש מאוים מעם ישראל, הוא רואה את הצלחתם של ישראל והוא חושש מהם מאוד, בעקבות חשש זה הוא ועמו מחפשים לבטל את הקסם שעם ישראל משרה בעולם. הם מבקשים להפוך את הברכה לקללה.

מה היא סיבת הפחד? אומר רש"י: "אמר, אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך ויגר מואב", אנשי מואב נבהלים מהחשש שאין להם קרקע יציבה, מהחשש שישראל הולכים להכות גם בהם, ומאותו רגע הם הופכים להיות בלתי הגיוניים בעליל, רוצים שאלוקים יסכים לקלל את העם הנבחר שלו. הם מאבדים את השפיות כאשר הם מרגישים מאוימים! וכשאדם מרגיש מאוים לא ניתן להתלונן על דרכו ובחירתו כי אין לו את השמירה הבסיסית שהוא זקוק לה!

אולי זה הוא סוד הפגיעה באותם נערים, הקסם המיוחד שיש בהם מאיים על סביבתם, ובמקום שיבינו איזה קסם יש באותם נערים וימנפו את זה, הם מבטלים את הקסם בקללה ורעה ופגיעה חולנית!

 

הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין