אאא

שבוע שעבר התייחסתי בבמה זו לסוגיית "הרוצחים בשם החינוך" כביכול, נכתבו פה מילים קשות, אך מלב השואף ומתפלל לשינוי שאנו כה זקוקים לו. במהלך השבוע קיבלתי עשרות רבות של תגובות חיזוקים מאנשים בגילאים שונים, החל מצעירים ממש וכלה בבני 50 ומעלה ששיתפו בצלקות ובפצעים מדממים של אנשים שהיו אמורים להיות מחנכים, אבל הפכו כאמור לרוצחים.

כמות התגובות והסיפורים הפתיעו אותי ובמיוחד אופי וסגנון האנשים חלקם נכבדים ממש, ואחרים יהודים כשרים וראויים. מצד אחד שמחתי שנפלה בידי  הזכות לזעוק זעקת כאב חדה ומאידך כאבתי והתחלחלתי לשמוע ולהבין באיזה היקף של תופעה קשה מדובר בתוככי עם שומרי תורה ומצוות בארץ ובעולם.

בתוך כל השיחות והפניות הגיע פניה מאדם יקר איש חסד שתינה בפניי על כך שבחרתי להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, "אלו דברים שניתן לטפל בהם בשקט ובתוכו". האמת שגם טענתו אינה נכונה, כי לא ניתן לטפל בשקט בתוכו, כי בתוכו הכל הסגר בתהליכי קשרים ומקורבים, אך לא זה העניין שתפס אותי כמו שהפריע לו החשש מלהוציא החוצה את הכביסה. "וגם אם כן צריך לדעת באיזו שפה", הוא טען והוסיף שזה חילול ה'.

ההבדל המהותי בין מעגל למרובע מתבטא בעיקר בפינות, הריבוע הוא מרובע משוכלל, בריבוע יש ארבע צלעות שוות וארבע זוויות שוות. זוויות אלה הן זוויות ישרות. המעגל הוא המקום הגאומטרי של כל הנקודות במישור שמרחקן מנקודה מסוימת, המרכז, קבוע. המרחק של כל נקודה מהמרכז נקרא רדיוס, בעיגול אין פינות במרובע יש, ואין זו החלטה שמקורה בפינה, אלא כל הצורה מובנת לכתחילה בצורה כזו שמייצרת פינה או לא מייצרת פינה, לא ניתן להגיע למרובע ולעשות לו פינות ובכך להפוך את הריבוע לעיגול וכן להיפך, הבנייה לכתחילה צריכה להיות בזוויות שונות.

קל מאוד להגיע למצבי של דוחק בפינות האפלות והפחות נעימות בציבור שלנו, ולהגיד פה צריך לשנות את המציאות בחיים שהם ע"פ התורה ומסודרים להפליא, ולעגל פינות בגלל א' ב' ג', אם חיינו מסודרים ויש לנו הלכות והליכות לא ניתן להפוך לפתע את המרובע בעל הצלעות וזוויות השוות למעגל שנקודה אחת בלבד היא המרכזיות שלה, זה לא שאלה של עיגול פינות בצדדים, העיגולי פינות הללו משנים את התמונה והופך את המציאות של החיים לכאלו שניתן לעגל בהם את הפינות במצבי שאלות והתלבטויות, וזה ודאי נוגד את חיי התורה המורה לנו על דרכים ברורות ובלתי מתפשרות,

כאשר המציאות זועקת עד לב השמים והכאב בשיאו גם כחלוף שנים רבות מהשפלה כזו או אחרת של איש חינוך מול תלמיד, ובמהלך השנים לא נעשתה שום פעולה ובקשת מחילה מהתלמיד הפגוע והמשיך אותו מחנך לדרכו כביכול לא קרה כלום, זה לא שאלה של הוצאת כביסה מלוכלכת החוצה, זה שאלה של פיקוח נפש לאלפי נערים ונערות שחלקם הורים בעצמם היום והם נושאים בליבם דימום מסיבי עם גלד של כאב בלתי מתרפא, היה מספיק שנים לטפל בזבל הזה וזה לא מתרחש, ככל שהטיפול הקיצוני בתופעה זו לא התרחשה ולא תתרחש נמשיך לזעוק בישרות וכנות את הכאב ככל שנרגיש צורך בכך.

ואין זה חידוש עכשווי לזעוק על כאב ולהטיח דברי אמת גם בפני גדולים, וכך מצינו בפרשת השבוע את בנות צלפחד המתייצבות בפני משה רבינו וטוענות בחכמה את טענתם הדורשת את המגיע להם ע"פ סברת ההיגיון, לו היה זה בדורנו ודאי היו יוצאים נגדם פאשקווילים  איזה חוסר דרך ארץ זה להגיע קבוצת בנות לפני משה רבינו ולהוציא את הכביסה המשפחתית שלהם ככה החוצה? אבינו מת במדבר... בחטאו מת... בשביל מה כל הסיפורי דברים הללו, אך הקב"ה אומר למשה: "כן בנות צלפחד דברת" – "בנות צלפחד אמרו את מה שראוי היה להאמר, דבריהן מתאימים לאמת ולצדק" (הרש"ר הירש) הם דייקו בלשונם ואמרו דברי טעם גם אם זה לא ערב לנו. כן- כנות!

בעיני בורא עולם ישנה חשיבות עליונה בדיוק בדיבורים ובמעשים, ותעיד על כך הפרשה הסמוכה לפרשת הנחלאות בהם הקב"ה אומר למשה שלא ייכנס לארץ המובטחת, "כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם...". חטאו של משה היה חוסר דיוק כלשהו בדברי הבורא ועל כך הוא נענש בעונש שהיה כל כך קשה למשה, מפה הנגזרת לעוצמת הסכמת בורא עולם לדברי בנות צלפחד, הם טוענות טוב ובצורה טובה... כן בנות צלפחד דברת... הם באו והתלוננו וזה לא נעים אבל זה מדויק ובזכותן ישנה פרשה נוספת בתורה פרשת נחלה, דווקא במקום שהייתה אמורה להיעקר הנחלה נסובה פרשת ירושת נחלה על שמם.

הכנות והיכולת לקבל תוכחה והבנה שאנו יכולים לטעות זה הבסיס למלאכת החינוך, אף אחד לא חסין טעויות, ובוודאי לא מחנכים, החכמה היא לדעת לקבל את התוכחה להתבונן בה ממקום כנה ולאמץ אותה כשהיא צודקת, ואז לדעת לבקש סליחה גם אם זה תלמיד צעיר, אין בושה בלטעות, אבל יש בושה בלפגוע, אותה בושה היא זו שיכולה שנים אחר כך ולטעון אל תוציאו את הכביסה המלוכלת החוצה, כי רק מי שחושב שהוא חסין טעויות מפחד לחשוף חולשות, ואילו אדם שמבין שהוא אדם בשר ודם ואיננו חסין טעיות לא יתבייש לחשוף חולשות כי זה חלק מהחוזקות שלו!

 

הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין