אאא

במהלך ספירת בני ראובן מונה התורה גם שני אנשים המוכרים לנו מקדמת דנא, הלא הם המפורסמים (סלב'ס בלע"ז) דתן ואבירם, המתייחסים למשפחת הפלואי הוא פלוא בן ראובן.

וכך מספרת התורה (כו.ט. ואילך):

"ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה' ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח במות העדה באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס".

ואז משום מה מוסיפה התורה פסוק בן ארבעה מילים "ובני קרח לא מתו".

מי הם בני קרח הללו? ואיך עניינם נדחף לפרשתנו? הלא ברור שתורתנו הקדושה היא מדויקת, אין כזה דבר דרך אגב.

דרשות והלכות רבות נדרשו רק בגלל סמיכות פרשיות ופסוקים זה לזה. ובכן, מה ענין בני קרח לכאן?

הדרשנים אומרים בהלצה, שכל בעלי המחלוקות הם הם "בני קרח" שהרי ממנו הם למדו כיצד לפלג להסית ולהדיח... ולזה רמזה התורה באומרה "בני קרח לא מתו".

זה כמובן בדרך צחות. להלן נתמקד ב"בני קרח" האמיתיים, שחשבו מחוץ לקופסא, ונשארו מחוץ לאדמה. בדיוק הפוך מהדרשנים.

"שיר מזמור לבני קרח"

מתברר שלבני קרח יש כמה וכמה שירים ומזמורי שבח לבורא עולם, עד שדוד המלך "נעים זמירות ישראל", ראה לנכון להעתיק את שיריהם בספרו "ספר התהלים".

אז מה בדיוק הסיפור של המזמרים הללו? האם הם היו אמורים למות ביחד עם אביהם "קרח"?

ואם כן, למה הם לא מתו? ומה הקשר לפרשתנו - פ' פנחס/מפקד בני ישראל?

ובכן, רש"י (כו.יא.) מספק לנו הצצה קטנה לעולמם של בני קרח, וזה לשונו: "ובני קרח לא מתו - הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

כלומר: הם היו מארגני המחאה נגד משה רבינו ומנהיגותו, "הם היו בעצה תחלה". אך "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם", ולכן הם לא בדיוק נבלעו באדמה כקרח אביהם אלא "נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

ישנו ביאור שלם של הרבי מליובאוויטש בענין "בני קרח", שתמציתו כך: למראית עין הם חלקו על משה רבינו ולכן למראית העין הם נבלעו באדמה ביחד עם קרח אביהם. וכיון ש"הרהרו תשובה בלבם" לכן הם לא נבלעו בעומק האדמה אלא "נתבצר להם מקום גבוה" (ולכן עתה, בסוף ה-40 שנה, כאשר מתו כל אנשי הדור שראו את מחלוקת "קרח ובניו", הסתלקה לה בעיית מראית העין. ולכן עכשיו בעת המפקד האחרון של בני ישראל לפני הכניסה לארץ, חזרו "בני קרח" לתוך קהל ישראל. מהם יצא ברבות הימים שמואל הנביא, כפי שראה קרח ברוח הקודש).

"הם היו בעצה תחלה"

שמעתי רעיון נפלא ועצום מפי מורי ורבי, הרה"ח משה מרדכי ע"ה ארנשטיין (שהיה משפיע בישיבת חב"ד צפת) בשם הרה"ח אבא ע"ה פליסקין:

במדרש מתואר כיצד אשתו של קרח שכנעה אותו לצאת נגד משה רבינו, היא כעסה מאוד על הקרחת שמשה עשה לקרח ולכל שאר הלויים, בעוד שלאהרן אחיו הוא דאג ל"הדרת פנים - זקן" "כזקן אהרן היורד על פי מדותיו" וכך היא הלכה והקציפה אותו עד שיצא למחלוקת נגד משה רבינו.

והנה מגלה לנו רש"י "הם - בני קרח - היו בעצה תחלה". כלומר: בני קרח הם אלו שהצטרפו לאמא שלהם - אשת קרח - ושכנעו אותו לחלוק על משה רבינו.

כאן עולה תמיהה רבתית:

אם קרח רק נגרר אחרי בניו, וכרגע, כאשר האדמה פתחה פיה כדי לבלוע אותו, כבר ברור ש"משה אמת ותורתו אמת", ולכן אפילו "בני קרח", יוזמי מפלגת קרח, מהרהרים תשובה.

אז למה קרח שנגרר אחרי בניו, נשאר לעמוד בטעותו ובמפלגתו?

אלא, אמר הרה"ח אבא פליסקין, זה סוד "בני קרח".

לפני שאבאר את הדברים אקדים ואומר, התירוץ עשוי להקפיץ כמה "חרדים" למיניהם, כאילו מותר לעשות עבירות. חלילה וחס. אך עכ"פ עלינו ללמוד דרך חיים מבני קרח.

וכה דבריו:

קרח מצד עצמו לא העלה על קצה מחשבתו לחלוק על משה רבינו, הרי הוא ראה את עשרת המכות, קריעת ים סוף, מי מרה, באר מרים, מן, מתן תורה, ענני הכבוד וכו'.

אממה, כאן התערבו להם בני קרח הצעירים, גם הם ראו את כל הנסים הללו, אך הם היו צעירים, צעיר מטבעו הוא לא מקובע, הוא חושב מחוץ לקופסא, כל הזמן מנסה דברים חדשים (דוגמת התינוק שמיד כאשר קיבל מטבע לידו הוא מנסה להכניס לפה...) וכך הלכו בני קרח ברוב צעירותם ולהיטותם ויזמו את "מפלגת קרח".

בהתחלה חשש אביהם, ולכן היה צריך לשבת עליו ולשכנע אותו, אי אי אי, אך כשהוא נפל לרשת המחלוקת הוא הצטרף למפלגה מטעמים אידיאולוגים, הוא ראה את עצמו כמבוגר אחראי, בעוד בניו נשארו צעירים...

ואז הגיע המהפך, האדמה פערה פיה, הגענו ל-T (פרשת דרכים), מכאן אי אפשר להמשיך הלאה. כרגע זה ענין של שניות. וכאן אירע האסון של קרח, "בני קרח" הצעירים עוד הספיקו לחטוף הרהור תשובה בלבם. ותשובה היא "בשעתא חדא וברגעא חדא (בשעה אחת וברגע אחד) ככתוב בזהר הקדוש.

אך קרח האידיאולוג המכובד, וכי הוא יוותר על כבודו ומעמדו ואידיאולוגייתו???

אי, האדמה פערה פיה, חבל על הזמן, תתחרט ותודה על האמת - "משה אמת" - חזור בך, אך קרח בשלו, מי אמר שהאדמה פערה פיה לבלוע אותי? אולי האדמה פערה פיה לבלוע את...

וכך, בעודו מהרהר ובוחן את הדברים, הוא מצא את עצמו עמוק עמוק באדמה.

זה קצה הסוד של בני קרח, אמנם הם גרמו למחלוקת גדולה על מנהיגותו של משה רבינו.

אך גם בתוך להט המחלוקת הם נשארו צעירים, הם ידעו ש"אולי אנחנו טועים". לא. אנחנו לא טועים, אבל "אולי". אולי בכל זאת "משה אמת ותורתו אמת".

אז מה עדיף? להיות איש צדיק ומכובד ובעל אידיאולוגיות ורוח הקודש כמו "קרח" (שאפילו "לא" רצה בהתחלה לצאת נגד משה רבינו), או צעיר פזיז וחסר אחריות כמו "בני קרח"?

וזה הקשר של בני קרח לפרשת פנחס. פנחס גם הוא היה צעיר ברוחו, בעוד כל ראשי ההנהגה היהודית בכו פתח אוהל מועד, נוכח התנהגותו המבישה של "זמרי בן סלוא".

פנחס חשב מחוץ לקופסא. פנחס טען אפשר אחרת. אפשר לעשות מעשה. אמנם זה מעשה חריג וקיצוני. אך מי קבע שתמיד צריך ללכת בתלם - שביל האמצע - ולעשות מה שכולם עושים???

ומכאן ההוראה אלינו:

"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

ואם הצדיקים חוטאים, אנו מה???

האם אפסה תקוותנו? האם כולנו חוטאים חסרי סיכוי לחזור בתשובה?

מלמדים אותנו בני קרח: "יש תקוה", אם רק תישארו צעירים. אם לא תהיו מקובעים מחשבתית, אמנם תוכלו לטעות, אך גם תוכלו לתקן.

------

אי אפשר לא להתייחס עכ"פ בקצה המזלג לגדול היום:

היום, יח' בתמוז תש"פ, מתחילים ללמוד את הרמב"ם בפעם ה-40 (מי שלומד ג' פרקים ליום) ובפעם ה-14 (מי שלומד פרק אחד ליום).

השבוע התעוררה "מיני סערה" בעקבות הפרסום של לימוד הרמב"ם היומי, כהוראתו של הרבי מליובאוויטש, בעיתון יתד נאמן. הגדיל לעשות אחד המנויים וביטל את המנוי לעיתון בעקבות פרסום זה.

וזה בדיוק מה שעלינו ללמוד מ"בני קרח". נכון שהיה מחלוקת לפני כך וכך שנים, ונכון שיצאו רבנים מסוימים נגד תקנת לימוד הרמב"ם. אך מנגד, כ"כ הרבה רבנים תמכו בהוראתו של הרבי מליובאוויטש. הגדיל האדמו"ר ה"לב שמחה" מגור, והגיע לסיום הרמב"ם הראשון. הוא דיבר בשבח הוראתו של הרבי, ללמוד את כל התורה כולה, באמצעות ספר ה"יד החזקה" להרמב"ם.

אז אולי מותר לצאת מהקופסא, לצאת מהקיבעון המחשבתי וליישר את ההדורים.

היה מחלוקת, לא עוד. זה בדיוק מה שעלינו ללמוד מבני קרח. ובפרט בימי בין המצרים שעלינו להוסיף באהבת חינם, ולשרש מקרבנו את השנאת חינם שבעטיה נחרב המקדש.

מי שלוקח לעצמו טאבו על ה"שקפה הנכונה", ומעוניין להמשיך את המחלוקת, הוא עשוי למצוא את עצמו כמו קרח בשעתו שהיה בטוח שהוא הכי הכי צודק בעולם. עד ש...

"הפוסק שפסק מחוץ לקופסא"

אחד מהסיבות שהרבי הורה ללמוד רמב"ם כי הוא היה הפוסק היחיד שחשב מחוץ לקופסא.

רוב הפוסקים כתבו הלכות השייכות לזמן הגלות. החל מ"אורח חיים" וכלה ב"אבן העזר".

הרמב"ם חרג מן המסגרת הזו וכתב הלכות שעד עצם היום הזה טרם נעשה בהם שימוש מעשי.

הלכות בית הבחירה. הלכות טומאה וטהרה. הלכות קרבנות. ועוד כהנה וכהנה.

אם קצת נתבונן בעניין, זה לא פחות ממדהים.

הרמב"ם חי כאלף שנים לאחר החורבן, אלף שנים שאין קרבנות ואין בית מקדש. מה הקטע שלו לכתוב הלכות סדורות בעניין?

כל הפוסקים האחרים לא התעסקו בהלכות אלו. כל אדם הגיוני שהיה נדרש לדון בהלכות אלו, היה אומר כמאמר הגמרא: "תיקו". תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. למה לי לפסוק בהלכות שאינן רלוונטיות כיום? כאשר הן יהיו רלוונטיות, הרי יבוא אז משיח ואליהו הנביא, נשאיר להם שהם יתמודדו עם השאלות הללו.

לא כן ה"נשר הגדול", הלא הוא הרמב"ם, "רבי משה בן מיימון הספרדי" (כך כתב בהקדמה לספרו, כפי שלומדים לומדי הרמב"ם בשיעור היומי של היום). הוא חשב מחוץ לקופסא, הוא שאף להקיף את כל התורה כולה. לכן הוא זכה לסייעתא דשמיא.

שמעתי ממורי ורבי הרה"ח חיים אשכנזי ע"ה שבעולם הישיבות היה נהוג לשיר "הרמב"ם הציל את המצב", משום שבזכות הרמב"ם יש הרבה פלפולים טובים, לפי פסקיו אפשר ליישב ישובים נפלאים בתלמוד.

אף אנו נשיר "הרמב"ם הציל את המצב", הוא הציל אותנו מתפיסה מצומצמת, הוא זיכה אותנו בתפיסה רחבת אופקים שבזכותה הקיפו מליוני יהודים במשך הדורות את כל התורה כולה, עד ל"הלכות המלך המשיח" המובאים בסוף ספרו (כפי שלמדו בשיעור היומי של אתמול - יז' תמוז).

ויה"ר שיקויים בנו מארז"ל "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה". ובזכות זה שעסקנו בהלכות המלך המשיח (השיעור היומי של אתמול), נזכה לביאת המלך המשיח, "בעגלא דידן", תיכף ומיד ממש.

נ.ב.

להדק חגורות.

הטיסה ממריאה.

ג' פרקי רמב"ם ליום, החל מהיום. ועד השנה הבאה - ג' תמוז - מסיימים שוב את כל התורה כולה.

מי שקצת קשה לו, יכול להצטרף למסלול פרק אחד ליום, וכך בעוד כשלוש שנים הוא יזכה לסיים את כל התורה כולה, אליבא דהלכתא.